מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 44
אובירושלמי קדושין פ"א (הלכה ג) ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא, הילך כסף זה שיצא עבדך לחרות? א"ל, יצא, שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת, מאי בין זה לזה? זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת".
בונראה דהירושלמי סובר בכאן דהפקר הוא מושג שלילי, שלילת הבעלות לגמרי, ובשביל כך הוא מבדיל בין חירותו של העבד ובין הפקר השדה, וההגדרה היא ככה, שכל קנין לא יצוייר בלי קונה ומקנה ביחד, ואי אפשר שיהיה מקנה לחוד בלי קונה, וציור שכזה הוא הפקר אם אנחנו תופסים כנ"ל, שיש בזה רק הפקעת הרשות בלי הכנסה לרשות אחרת, אבל להצד השני היה צריך להועיל בזה גם קנין כסף כמו למשל, אם יתן לאחד כסף בשביל שימסור את הדבר לצבור דצבור בכלל הוא בן דעת, ואם נימא דהפקר הוא מושג חיובי, קנין כל העולם כולו מ"ט לא יועיל הא ע"י הכסף נפיק הדבר מרשות היחיד ונכנס לרשות הרבים, אלא ש"מ כנ"ל, והשקלא וטריא בזה אם נדמה עבד לשדה או לא הוא בזה שגם בשחרור העבד יש לחקור כנ"ל, אם זהו רק מושג שלילי הפקעת רשות הבעלות לחוד וממילא הוא נשאר בן חורין ככל בן אדם, או שיש בזה גם מושג חיובי ככל קנינים דעלמא, כי הוא יוצא מרשות האדון והוא קונה את עצמו כמו שמשמע גם כן מפשטות המשנה "וקונה עצמו בשנים וביובל" כו' (קדושין י"ד ע"ב), וכבר אמרנו במק"א, שיש בשחרור מעין דבר אמצעי בין מושג שלילי ובין מושג חיובי.