מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 45
אועי' בפנ"י בגיטין (ל"ח ע"א) שמאריך לפלפל בגדר הפקר בעבדים, שמתקשה בכלל איך מהני הפקר בעבדים אחרי דאין שום איש יכול לזכות בזה אלא העבד בעצמו, א"כ הלא לא עדיף זאת מהפקר לעניים ולא לעשירים? ובשלמא בעבד כנעני עוד ניחא, דשם עצם ההפקר הוא לכל דכמו דיכול למוכרו וליתן במתנה לכל מי שירצה כך יכול להפקירו לכל העולם, אלא שהעבד הוא תמיד בכלל כל הקודם זכה מאחרי דהוא קודם לכל. אבל עבד עברי שאין ביכלתו למוכרו ולתתו לאחר במתנה וההפקר לכתחילה בא רק בשביל העבד לבדו לא יהיה זה בכלל הפקר? ובתוס' שם כתבו דגם בעבד עברי מועיל הפקר?
באכן לפ"ד מובן, דאין בזה אפילו התחלת קושיא, דאדרבא זו היא הנותנת, דכל טעמא דהפקר לעניים ולא לעשירים שלא הוה הפקר הוא מפני שמושג הפקר הוא שלילת הבעלות, וא"כ אדרבא מאותו הטעם גופא בא הגדר הפקר בעבדים, גם בעבדים כנענים וגם בעבדים עברים, דבשלילת הבעלות בעבדים נשארים הם ממילא בני חורין לעצמם.