מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 50
אאכן לכאורה אפשר גם כן לומר בטעמא דהבבלי דחייב בשביעית ופטור מן המעשר, מפני שכיון שס"ס קי"ל דאפילו במקום דמוקמינן בחזקת מרא קמא מועלת תפיסה, א"כ אפילו בספק הפקר אם יבוא אחד לזכות בה ממילא הוא זוכה בה, דהרי יש בזכותו גם משום תפיסה, וממילא תו פטור ממעשרות מטעם ודאי דס"ס הלא גם ללוי יש בזה חלק ונחלה.
באמנם זה נכנס במחלוקת האחרונים במקום שהספק הוא בתפיסה עצמה אי מועלת או לא, אם גם בזה נימא דאי תפס לא מפקינן מיניה, עיין בספר תקפו כהן (בס' נ"א נ"ב ק ולהאה) שהביא דעת מהרי"ט בתשובה, שבאופן שכזה לא מהניא תפיסה והש"ך מאריך שם להשיג על זה, ואמנם המחלוקת הזו תלויה בהחקירה במהות התפיסה, שכפי שנבאר להלן יש בזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שהראשון סובר דזהו גופא הוא דין, והאחרון סובר שזהו מחמת שאין בזה דין, ומובן דאם נימא כהצד הראשון, הרי לא שייך זה במקום שהמחלוקת הוא בדין התפיסה גופא, דהא על זה כבר אין דין, אבל אם נימא כהצד השני, הנה ס"ס כיון דלא ידעינן הדין לא עבדינן עובדא ואין אנו מוציאין מיד התופס, וה"נ ג"כ בספק הפקר הלא כל דין ההפקר הוא רק לזה שיכול לזכות, וממילא לדעת המהרי"ט אי אפשר לומר שבספק יהיה הדין כמו ודאי שכל הרוצה לזכות בה יבוא ויזכה, משא"כ לדעת הש"ך.