מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 49
אוהנה בר"ה (ט"ו ע"א) "אמר רבה, אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור בת שביעית שנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר וחייב בביעור, א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא, אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן איזיל בתר חנטה, אי הכא תתחייב במעשר"?
בוהכוונה מאי דנאמר "סיפא לחומרא" הוא כדברי רש"י שם, דכיון דיש ספק אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה, הוה ככל ספיקא דאורייתא דאזלינן לחומרא וממילא הוא מחוייב להפקיר בשביעית, ושוב אין ספק כלל לענין מעשר שבודאי הוא פטור, אפילו אם נימא דמצד הדין אין בזה דין שביעית, אבל ס"ס הלא לא רק שביעית פטורה מן המעשר, אך הפקר בכלל פוטר מן המעשר, ואם אפילו ההפקר בא מצד ספק לא נ"מ לן, ולא שייך כאן למימר, זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא, מכיון שהחומרא הראשונה לענין שביעית כבר מסלקת לגמרי את הספק השני לענין מעשר כנ"ל.
גועכ"פ אנו רואים מזה, דמספק חל דין שביעית במה שנוגע לענין הפקר. ולכאורה הלא דין התורה הוא דאזלינן בכל ספיקא דממונא בתר חזקת מרא קמא והיא חזקה ככל חזקות דמעיקרא, וכשמסתפקא לן אי נעשה הפקר מצד שביעית או לא אמאי לא נימא דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא ולא נעשה כלל הפקר?
דבשלמא אי נימא דהוא מצוה אקרקפתא דגברא ככל מצוות האמורות בתורה, הנה נשאר גם בזה הכלל של ספק מצוה לחומרא, אע"פ שכאן נוגעת המצוה לענין ממון, אך בכל הספיקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על הדברים המסתעפים מזה, כידוע, אבל אם נימא דהוא אפקעתא דמלכא הנה עצם הדין הוא דין ממוני והדרא קושיה לדוכתא אמאי לא נשתמש בזה בחזקת מרא קמא?
הועי' בירושלמי שביעית פרק שביעי (הלכה ב') דאיתא שם "תני, וכולן שנכנסו משישית לשביעית שישית וכו' והתניא הסאה והאזוב והקורנס שהובילו לחצר אם היתה שניה נכנסת לשלישית, שלישית משישית לשביעית שביעית, הכא את מני לחוריה והכא את מני לקומיה? אמר ר' אסי, שלישית ושישית אע"פ שאין בהן מע"ש יש בהן מעשרות שביעית אין בהן מעשרות כלל" ועי' שם במפרשים, אבל עכ"פ אנו רואים מהירושלמי, דהוא סובר להיפך, דבמקום דמספקא לן אם יש בזה שביעית או לא מכיון דבשביעית אין בה מעשר כלל יש בזה דין שישית וחייב במעשר. ואפשר דהירושלמי לשיטתו דשביעית הוא אפקעתא דמלכא ובספק אוקי ממונא בחזקת מרא קמא ולא הוי הפקר וממילא הוא חייב במעשרות.
וולפי דברינו הנ"ל נגיד, דבזה גופא הוא המחלוקת של הבבלי והירושלמי, שהירושלמי לשיטתו כנ"ל ששביעית הוא אפקעתא דמלכא, ושייך בזה להגיד אוקי ממונא אחזקת מרא קמא ולא נעשה הפקר וחייב במעשר, והבבלי סובר שזאת מצוה אקרקפתא דגברי וככל מצוה ספיקא להחמיר.