מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 48
אועיין במנחת חינוך במצוה פ"ד שמעיר לאלה הסוברים דמצות הפקר בשביעית איננה אפקעתא דמלכא, אך אקרקפתא דגברא הוא ככל המצוות שבתורה ואם עבר ולא הפקיר עבר רק של עשה, והפירות לא נעשו הפקר, א"כ תהיינה הנשים פטורות ממצוה זו מטעם מצות עשה שהזמן גרמא, ולהדיא מבואר בקדושין (נ' ע"ב) דגם שביעית של נשים ג"מ נעשות הפקר?
בואע"פ שפירות שביעית נשארו הפקר לעולם, ולאו דוקא בשנה השביעית, אך זה ניחא לדעת הר"מ בהל' ציצית דכסות יום פטורה בלילה, א"כ אפשר לנו להגדיר את ההגדרה של מ"ע שהזמן גרמא שזה נאמר רק כשהמשכת החיוב תלויה בזמן, כי גם בציצית החיוב נמשך רק ביום ולא בלילה, אבל לשיטת הרא"ש שזו היא גם שיטת התוס' בקדושין (ל"ד ע"א) דכסות יום חייבת אף בלילה, א"כ ראיה מזה, דהגדרה של מ"ע שהזמן גרמא באה לא על המשכת החיוב, אך על יסוד החיוב, אם היסוד בא ע"י זמן אז זהו בכלל מ"ע שהזמן גרמא, לפ"ז גם ההפקר בשביעית, אע"פ שההפקר נשאר לעולם יהיה בכלל מ"ע שהזמן גרמא, כיון דס"ס היסוד למצוה הוא הזמן של שביעית?
גאך באמת גם את זה אפשר לישב, דיש הבדל בין אם הזמן משמש בתור יסוד להחיוב, בין אם הוא משמש רק בתור סבה להחיוב, דכבר הבדלנו בין שתי המדות הללו, מדת סבה ומסובב ומדת יסוד ובנין, דכשנופל היסוד נופל הבנין, אבל כשמתבטלת הסבה לא מתבטל המסובב, דאין אנו זקוקים להסבה רק טרם שמסתבב המסובב, אבל אח"כ שוב הוא מתקיים בכח עצמי, וזהו ההבדל בין ציצית שנקראת מ"ע שהזמן גרמא אפילו לאלה הסוברים שכסות יום חייבת אף בלילה ובין המצוה של הפקר בשביעית, דבהראשונה סוף סוף יסוד החיוב והחזקתו הוא הזמן, מה שהכסות הוא כסות יום גם עכשיו, משא"כ במצות הפקר בשביעית הנה לא רק שאין הזמן משמש כיון ליסוד בהחזקת הדבר, אלא אפילו המצוה גופה אינה רק סבה לדבר אבל לא יסוד הדבר כלומר, דאע"פ שנאמר דמצוה זו היא אקרקפתא דגברי ככל המצוות, אבל ס"ס מהמצוה הזו נעשה דין ממוני מדין ההפקר, שזה כשהוא לעצמו לא נכנס בסוג המצוות אלא בסוג המשפטים של ממונות, והזמן משמש כאן רק בתור סבה ולא יותר ועצם החזקת הדבר איננו אפילו בסוג מצוה ומכש"כ שאין זה בסוג של מ"ע שהזמן גרמא.
דבקצור, הכוונה במ"ע שהזמן גרמא הוא שהזמן משמש בתור גורם שגורם גם את המשך החיוב של המצווה, ולא כשמשמש רק בתור סבה לבד.