מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 47
אוכאן המקום כשאנו מדברים על מהותו של הפקר לדבר ג"כ על מהותה של שביעית, שכפי שידוע נחלקו בה גדולי עולם הב"י והמהרי"ט, אם מצות הפקר בשביעית היא מצוה המוטלת על קרקפתא דגברי ככל המצוות, או שזה בא מאפקעתא דמלכא, והב"י סובר כהצד הראשון והמהרי"ט כהצד השני.
בונ"ל להביא ראיה מהירושלמי כהצד השני. עי' ירושלמי פרק שביעי ממס' פאה (הלכה ז') "הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה מן הרבעי ומן העוללות וחייב בשביעית וחייב במעשרות, ר"ז שם ר' יוחנן ושבתה הארץ שבת לד' דבר שהוא לד' שביעית חלה עליו וכו', א"ר ר' מתניא, למה לית אנן אמרין, כי הא דא"ר יוחנן דברי ר' יוסי מפני שקדם נדרו להפקרו וכא מפני שקדם הפקרו להקדשו". כלומר שלבסוף נותן טעם אחר לזה, דהקדש חייב בשביעית מפני שאין ההקדש חל לגמרי כיון שההפקר, הדין של שביעית, קדם להקדש", והדברים ברור מללו דשביעית אפקעתא דמלכא הוא ואינו תלוי כלל ברצונו של הבעלים אם רוצה לקיים את המצוה של הפקר או לא.