מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 52
אאע"פ שאנו מניחים שדעת רוב הראשונים הוא שבהפקר יש בעלות של כל העולם, שזאת אומרת, שהפקר הוא מושג חיובי, אבל יאוש בודאי אינו רק מושג שלילי כלומר, שהוא מתיאש מן הדבר ואינו חושב את זה לממונו, שזהו מורה הלשון "וי לחסרון כיס", וזהו ההבדל בין הפקר שאינו מועיל רק בדבר שברשותו, ודבר שאינו ברשותו כמו שלא יכול להקדיש ולמכור כך לא יכול להפקיר כמבואר בב"ק (ס"ט ע"א), ואילו יאוש כל עיקרו הוא דוקא בדבר שאינו ברשותו כמו באבדה גניבה וגזילה, מפני שהפקר הוא מושג חיובי כנ"ל, שמקנה את הדבר לכל העולם, ולזה צריכים את כל הפרטים של הקנאה, שיהיה הדבר גם שלו וגם ברשותו, בעוד שיאוש שכאמור הוא רק מושג שלילי להסתלק מן הדבר. הזה יותר קל הוא להסתלק דוקא מדבר שאינו ברשותו, שהסילוק התחיל מאליו ע"י זה שהדבר אינו ברשותו.
בוזהו אנו רואים גם מהסוגיא דב"מ בענין יאוש שלא מדעת שמביא שם (דף כ"ב ע"א) ראיה שיאוש שלא מדעת הוי יאוש מתרומה בתורם שלא לדעת שתרומתו תרומה וכו' "הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו, כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, אמאי בעידנא דתרם הא לא הוה ידע? תרגמא רבא אליבא דאביי, דשויה שליח" ואומר שם הגמרא "הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שויה שליח מי הויא תרומתו תרומה, והא אתם גם אתם אמר רחמנא לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם? אלא הכא במאי עסקינן, כגון דשויה שליח".
גונראה שב"הכי נמי מסתברא" הוא בא להוכיח, שאפילו מי שסובר דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מוכרח להגיד, שכאן מיירי דשויה שליח מטעם דבעינן בתרומה "לדעתכם" ולכאורה הלא מאן דסובר, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש הוא משום "דלכי ידע דנפל מיניה מיאש וכו' מהשתא הוא דמיאש" ה"נ נימא בתרומה שמכיון שמגלי דעתיה אח"כ שניחא ליה בזה כבר מהשתא יש בזה משום "לדעתכם"? אלא שפשיטא ליה שאפילו מי שסובר יאוש לא מדעת הוה יאוש, לא יכול לסבר את זה גבי תרומה, מפני שביאוש הדעת הוא רק בשלילה שלא יקפיד בדבר, משא"כ בתרומה דבעינן דעת בחיוב, ויסוד ההבדל הוא גם בזה, שיאוש פועל רק בשלילה כנ"ל, משא"כ תרומה שיש בזה חלות החיובית ואם היאוש מועיל למפרע זהו מפני ששמה בעינן רק "ניחא ליה" ולא כן בתרומה דבעינן "לדעתכם ממש".