מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 53
אומכאן גם ההנחה המוסכמת אצל האחרונים, דיאוש הוא עד דאתי לרשות זוכה, מפני שיאוש איננו לא מהות של קנין לכל העולם כנ"ל, וגם לא מהות של סילוק הבעלות כמו מהותו של הפקר שעכ"פ יש בזה אחד משני הצדדים הללו, אלא שיאוש הוא רק סילוק ההקפדה, שלא מקפיד בדבר אם יבוא אחר ויזכה בכך, וממילא כל זמן שלא בא אחר וזכה לא פעל היאוש כלום.
בובאמת הא "דיאוש עד דאתי לראות זוכה" אין לזה ענין עם הא דר' יוסי שגם בהפקר הוא עד דאתי לרשות זוכה כי עי' בספרנו ד"מ דה"ק ח"א (שמעתתא ה') ששם הוכחנו שגם לר' יוסי חלות ההפקר נעשה תיכף, אלא דדינא הוא דע"י החזרה ישוב שוב הדבר לרשותו, אכן ביאוש אי אפשר להגיד ככה שהרי ראית האחרונים היא בעיקר מהג' בב"ק (ס"ו ע"ב) בטעמא של דבר, שגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, מפני ש"זה קא מתיאש וזה אינו רוצה לקנות" ואם יצא הדבר תיכף מרשותו מאי איכפת לן אם זה אינו רוצה לקנות, ס"ס לא יוכל לומר לו הרי שלך לפניך, ושם בודאי לא כדאי להנגזל לחזור מהיאוש, והוא מעונין דוקא שהיאוש יהיה מתקיים כדי שיוכל לתבוע תמורת חמץ כסף, אלא כמו שאמרנו, שכל עיקר היאוש איננו אפילו מהות של סילוק הבעלות אלא סילוק ההקפדה ועדיין זהו בכלל הרי שלך לפניך.
גומכאן נובע ההבדל בין יאוש להפקר לענין דבר שאינו ברשותו כנ"ל אפילו לאלה הסוברים דהפקר הוא ג"כ רק מושג שלילי, דבר שאין לו בעלות לגמרי, כי ההפקר סוף סוף הוא בבחינת פעולה שלילית, בעוד שהיאוש הוא בבחינת העדר פעולה, העדר ההקפדה של הבעלות.