מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 67
אועלינו להוסיף ג"כ, שמלתא דפשיטא הוא שהדין שהבעלים יכולים לפדות אפילו בפרוטה, הנה במקום שהגנב הקדיש זה שייך להגנב, מכיון, שס"ס הוא היה המקדיש וכמו שלענין חומש ג"כ אזלינן בתר המקדיש "המקדיש מוסיף חומש".
בועיין בשו"ע סי' כ"ח (סעיף א') כשמקדש אשה בגזילה אחר יאוש דמקודשת מדרבנן והמהרש"ל והב"ש והדרישה תמהו על זה, דהא יש בזה יאוש ושינוי רשות, ומוקמי להאי דינא בקדשה בגזל דידה, אבל בגזל דאחרים שפיר מקודשת מן התורה משום דהוה יאוש ושינוי רשות, ותופסים, שגם בשינוי רשות אנו אומרים שהשינוי רשות והקנין באים כאחד, כמו שמסביר הרשב"א לגבי הקדש, שאנו אומרים שההקדש נעשה ע"י יאוש ושינוי השם "מעיקרא חולין והשתא הקדש" באופן שע"י שינוי הרשות קונה הגזלן גופא את הגזילה, וע"כ חלים הקדושין, דא"כ אין כאן נתינה של כסף קדושין, וממילא בנ"ד כשהקדיש הגנב יש לו להגנב הזכות לפדות בפרוטה, וביתר כאן שאחרי ההקדש הגזלן ס"ס מחוייב לשלם את הדמים להבעלים, הנה בודאי בכל מה שנוגע להבעלות של הדמים כמו הפדיון, אזלינן אחר הגזלן.