מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 66
אאכן יש ג"כ לומר שגם בקדושת דמים יש רשות הקדש בעצם הדבר והפדיון מוציא מרשות הקדש לרשות הדיוט ובכ"ז לא חייב מצד ההקדש ד' וה' כמו בכל מכירה עפ"י ההנחה של התוס' בגמ' מנחות (כ"ז ע"ב וע"א ע"ב) שהא דהקדש שוה מנה שחילל על שוה פרוטה מחולל, הוא דוקא כשהבעלים בעצמם המה הפודים, ובכן הלא כל השווי הממוני מלבד הפרוטה עוד נשאר ביד הבעלים, וכמו שאנו אומרים שם בב"ק, שלר"ש שאמר, גורם לממון כממון דמי לא מחייבים משום מכירה בקדשים שחייבים באחריותם מצד שאצל הבעלים עדין יש בזה הגורם לממון, א"כ ק"ו הדברים במקום שעצם השווי הממוני עדיין נשאר ביד הבעלים.
בוכפי שביארנו כבר בח"א מספרנו במדת "במקום העצם", שגם לר"ש לא נחשב גורם לממון בתור שלו ממש, אלא רק "כממון סתם" שהשווי הממוני שייך לו, ורבנן דחולקים הוא מטעם זה שאומרים שגורם לממון לאו כממון דמי". אבל במקום שיש לו השווי הממוני ממש לא רק מצד "גורם לממון" כהציור הנ"ל שלהבעלים עדיין נשאר השווי הממוני, שם הלא לא שייכת המחלוקת של גורם לממון, וכו"ע מודים. שבציור שכזה אין חיוב משום מכירה בדו"ה כיון להמקדיש עדיין נשאר השווי הממוני של הדבר.
גונראה שבאמת זוהי כוונת הירושלמי שם בב"ק הנ"ל "מלתא דריש לקיש אמרה מכירה כפדיון? אמר ראוי הוא לפדותו" ועיין במפרשים שמה והדוחק שבפירושם גלוי ובולט, אבל נראה שבאמת חוזר הירושלמי מהראיה ממתניתין שפדיון אינו כמקח שהביא מהמשנה להתחייב בד' וה', כי הא בהא לא תליא וכדברינו האחרונים שמכיון ש"ראוי הוא לפדותו" א"כ עדיין השווי הממוני נשאר ביד המוכר ובכה"ג לא חייבים ד' וה' כנ"ל.
דוזהו ג"כ כוונת הירושלמי במס' מעשרות פ"א (ה"א) "אף ידי בלעים לא יצאה מאחר שאמר לו פדה אתה ראשון", ואין הכוונה רק מפני שיש לו משפט הבכורה בדיון, אלא מפני שכאמור השווי הממוני לא נפקע לכתחילה ממנו, מאחר שרק לו הזכות לפדות הקדש חברו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו וע"כ אומרים לו "פדה אתה ראשון" מפני שהוא בעל השווי הממוני שבדבר.