מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 65
אובאמת אנו מוצאים בזה שקלא וטריא בירושלמי בפ' מרובה (הלכה ד') "ר' יוסטא בר' מתיון שאיל, הפודה כלכלה מן הגזבר מהו שתטבל למעשרות, השיב רשב"ל מהא, תנינן, גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאתמר תמן, המקדיש אינו כמכר ודכוותיה הפודה אינו כלוקח" ואת הירושלמי הנ"ל מביא הרמב"ן בפ' הגוזל ומאכיל בתור ראיה לדעת הרי"ף, שג"כ אינו מחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית ושגם בקדשי בה"ב לא מחייב ד' וה' מצד ההקדש.
בוברור, שהשקלא וטריא של הירושלמי סובבת על זה. כי לכאורה קשה מאי ענין זה לזה? אך לפ"ז מובן דהא בהא תליא. דאם נימא כהצד הראשון, הנה הפדיון כשהמקדיש בעצמו הוא הפודה אינו כלוקח, כי בכל לקוח יש גם הוצאה מרשות המוכר והכנסה לרשות הלוקח, אך בזה, בפדיון, הנה לכתחילה עצם ההקדש לא הוקבע אלא על הפדיון, על השווי הממוני וגוף הדבר לא יצא מעולם מרשותו, והדין של לקוח למעשרות הלא הוא רק כשהלקוח הוא בגוף הדבר. אבל להצד השני יש בודאי בזה המושג של לקוח וכמו בכ"מ דגם כאן יוצא ע"י הפדיון הדבר מרשות ההקדש ונכנס לרשות המקדיש הפודה, וכמו בכ"מ דגם כאן יוצא ע"י הפדיון הדבר מרשות ההקדש ונכנס לרשות המקדיש הפודה, וכמו בכ"מ כשקונה המוכר את הדבר שוב מהלוקח, אלא שבכ"מ צריכים לזה מחדש דעת שניהם, וכאן דינא הוא שע"י הפדיון מתהוה הדבר ממילא, ומביא שפיר ראיה מהמשנה, שהאמת הוא כהצד הראשון ובשביל כך לא מחייב מצד ההקדש על ד' וה', וממילא ג"כ לא נחשב ע"י הפדיון כלקוח.
גבאופן שספיקא של הירושלמי הוא ספק השייך למדת חיוב ושלילה כלומר, הספק הוא אם פדיון זהו רק מושג שלילי שהפדיון שולל את ההקדש שלכתחילה הוקבע רק להפדיון ולא לגוף הדבר, או שזהו מושג חיובי ענין של מקח וממכר כמו בכל מקח וממכר דעלמא.