מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יב; חיוב ושלילה 64
אאכן נ"ל לנמק את שיטת הרמב"ם הנ"ל כדלקמן: מאחר דכל הדין של טביחה ומכירה הוא דוקא בשור או שה, ואם ימכור איזה מין אחר של גניבה אין חיוב של ד' וה' א"כ כשמקדיש לבדק הבית אע"פ שאנו תופסים "שמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" אבל ס"ס אין זה בכלל מכירה של שור ושה דהא מה זו קדושת דמים? הלא הלשון בעצמה אומרת, שלא את גוף הדבר הוא מקדיש אלא רק את השווי הממוני שבזה הוא מקדיש, ובכן אם גם ההקדש הוא כמכירה, אבל לא את גוף השור והשה מכר אלא רק את השווי הממוני שבזה מכר, וד' וה' נאמר רק בשור או שה, ועל כן רק על קדושת הגוף שואלת הגמרא "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" כיון ששם לפ"ז הלא מוכר את גוף השור והשה, ועל זה יש התירוץ של "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן".
בוכמו שלא נגיד לר"ש שסובר גורם לממון כממון דמי – ואפילו אם נתפוס שלדידיה אפילו באיתא בעינו ג"כ סובר שגורם לממון כממון דמי, כי כידוע יש שקלא וטריא בזה באחרונים – שאם ימסור את השור או את השה לשומר, שיתחייב ד' וה' משום מכירה, כי סוף סוף גוף השור או השה הוא של הגנב המפקיד ורק "כממון דמי" אצל הנפקד, וה"נ בקדושת דמים כנ"ל.
גאכן בכל זאת אין הדבר כל כך מוכרח כנ"ל שגם לפני הפדיון יש לההקדש בזה רק השווי הממוני ועצם הדבר של הבעלים הוא, כי הלא יש לומר, שלעולם לפני הפדיון יש בעלות ההקדש בגוף הדבר, ואם אנו קוראים לזה קדושת דמים הוא מפני שע"י פדיון דמים מסתלקת בעלות ההקדש.
דונגיד שבזה באמת חולקים הרמב"ם והראב"ד, והרמב"ם סובר, כהצד הראשון, והראב"ד סובר כהצד השני.
הואם נתפוס אם הנמוק הזה בשיטת הרמב"ם אפשר להגיד, שבכ"ז נקרא הקדש שינוי רשות, כי זהו ההבדל בין מכירה לענין ד' וה' ובין שינוי רשות, שד' וה' נאמר רק בשור או שה ובהקדש דמים לא יצא גוף השור או השה לרשות אחר כנ"ל, משא"כ שינוי רשות, שזה לאו דוקא בדבר מיוחד, וכאן שס"ס השווי הממוני יצא לרשות אחר נקרא זה שינוי רשות.