מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 3
אוראיתי לאחד האחרונים ב"תשובת רבי אליעזר" שמקשה על הא דכתב הרא"ש בפ' האשה שנתארמלה דהודאה במקום שחב לאחריני לא מהימן בהודאתו לגבי אחרים, אבל נאמן לגבי דידיה, ומקשה דכיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי יהיה גם בזה דין עדות שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואם בטלו דבריו לגבי אחרים יתבטלו גם בנוגע לדידיה? ומובן מאליו, שזו קושיה של הבל, שכמו שאמרנו לענין עדות שמה שהאדם מעיד על עצמו אין זה לגמרי בסוג עדות וממילא לא שייך בזה לומר עדות שבטלה מקצתה" כנ"ל, כך גם להיפך מה שאדם אומר בנוגע לאחרים אין זה נכנס כלל בבחינת הודאת בע"ד, וממילא לא שייך בזה לומר הודאת בע"ד שבטלה מקצתה, כמובן. ולא רק מהרא"ש הנ"ל אנו למדים זאת, אלא זהו כלל בכ"מ בש"ס שאמרינן בהודאת בע"ד בכה"ג פלגינן דבוריה, כמו למשל, "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי", ובכאן הפלגינן דבוריה הוא אפילו בדבור אחד, שאת הדבור של "לא לויתי גופא" אנו מחלקים לשנים, ואנו תופסים מדבריו רק את המשמעות, את ה"לא פרעתי" שלא אמר את זה בפירוש, ולא את העיקר, את הלא לויתי, שאמר בפירוש, וכל זה מפני שמה שאומר לחוב לאחריני אין זה נכנס כלל בסוג הודאת בע"ד, ולא שייך להגיד בזה הודאת בע"ד שבטלה מקצתה כנ"ל.