מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 24
ארש"י בב"ק (ה' ע"א) ד"ה "סבר ליה כר"ע" כתב "עדים זוממין אין משלמין עפ"י עצמם, כגון אם הוזמו בב"ד זה ולא הספיק בע"ד להעמידן בדין ולחייבן והלכו למקום אחר, והודו שם בב"ד ואמרו, הוזמנו בב"ד של פלוני פטורין, אלמא קנסא הוא ומודה בקנס פטור".
בוהנה מכאן ראיה, דהא דבאו עדים ואח"כ הודה דחייב הוא לא מטעם דבעצם אינה מועילה הודאה לאחר עדים, דא"כ איך שייכת גם כאן הודאה, דהא ס"ס הרי כבר היו עדים, אלא משום שבאופן שכזה הרי לא הויא כלל בסוג הודאה, דהודאה נקראה רק כשמודה על דבר בלתי ידוע, ובשביל כך כשמודה בב"ד אחר ששם לא ידוע הדבר שפיר הוא פטור.
גובאמת זה מוכח גם ממקום אחר, דהא לר"ש דס"ל בפרק נערה בכתובות (דף מ"א ב') דאפילו אחר הגמ"ד הוא קנס עד אחרי הגביה, הלא אפילו הודה אחרי הגמ"ד, הוא פטור, וע"כ כשהלך לב"ד אחר והודה, ומזה ג"כ מוכח כנ"ל.
דוע"י כך נסתרים ממילא דברי התומים הנ"ל, דלסומכוס בכל הקנסות אין ההודאה פוטרת רק ממחצית דכל ההסבר הוה מצד דכבר נעשה חיוב, אבל לפ"ז יש לזה פרכא, דאם כי נעשה חיוב על מחצית, אבל ס"ס החיוב בא רק מחמת ספיקא "ממון המוטל בספק" ושוב הלא שייכת הודאה, וכאמור הודאה פוטרת אפילו כשיש עדים כ"ז שלא נעשה הגמ"ד, אלא ברור הדבר, דבקרן, אע"פ שאם יודה יפטר, אבל כ"ז שלא הודה הוא ספק ככל ספיקא דממונא, כיון שה"יוחלט השור" נעשה תיכף, וממילא הדין דממון המוטל בספק חולקין.