מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 23
אוע' בתומים ס' פ"ח (סעיף ו') שמחדש, דלסומכוס דממון המוטל בספק חולקין אין כלל הדין דמודה בקנס פטור בספיקא של דררא דממונא, אלא תמיד הוא משלם חצי, ולא מבעי למ"ד דסומכוס סובר דתמיד חולקין אפילו בברי וברי, א"כ לא עדיף, הודאתו מאילו כפר בפירוש, אלא אפילו למ"ד דבברי וברי פטור לגמרי, ס"ס הא דמודה בקנס פטור אין הכוונה דהוי כאילו כפר לגמרי, אלא דהוי כאילו לא הודה כלומר כאילו טען טענה שמא או כאילו שתק שבכל האופנים לסומכוס חולקין.
בובזה מיושב קושית המהרש"א בס"פ המניח ובר"מ הפרה בהמשניות שמה שכל עיקרן בא להשמיענו כשיש סכסוכי דברים בין הניזק והמזיק בהיזק של קרן שלרבנן המוציא מחברו עליו הראיה ולסומכוס חולקין, הא פלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור, ומה החידוש כאן שהמוציא מחברו עליו הראיה ואיך יתכן שלסומכוס יחלוקו? ומתרץ כנ"ל, דלסומכוס אמנם תמיד במודה בקנס יחלוקו, וממילא החידוש הוא של רבנן דממע"ה ולא כסומכוס.
גאכן אם נתפוס את היסוד של התומים הנ"ל, דכל הגדר דמודה בקנס פטור הוא משום דאנו חושבים את הודאתו כאילו איננה והוה כאילו שתק, או כמו שאמר איני יודע, א"כ למ"ד דברי ושמא ברי עדיף, כל דינא דמודה בקנס פטור נפל בבירא כשהתובע טוען טענת ברי והודאת הנתבע הלא נחשב רק לשמא?
דאכן באמת מעיקרא דדינא פרכא. דכיון דקי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, הרי ש"מ כפי שאמרנו, דהודאה לא רק שהיא בבחינת אפס, אלא שגם גורמת פטור, ואם אפילו נסבור דבברי וברי חולקין, אבל כשמודה הוא פטור, והדרא קושיה לדוכתה, איך יתכן שחולקין כשלא הודה כיון דאילו מודה מיפטר?
האכן נאמר שוב בסגנון הקודם, דאע"פ שההודאה גורמת פטור אבל רק אז אם טרם ההודאה לא עמד חיוב מקודם, אבל כיון דלסומכוס בממון המוטל בספק חולקין, א"כ על המחצית עמד תיכף חיוב בטענת התובע לבדה, ושוב אינה מועילה הודאתו לפטור.
ואכן כל זה אם נימא, דאפילו בברי וברי אמר סומכוס דחולקין ובכן תיכף מטענת התובע לבדה כבר הועמד חיוב של מחצה, וממילא כבר לא מועילה הודאת הנתבע, אבל אם לא אמר סומכוס בברי וברי הרי לא הועמד עדיין חיוב בהודאת התובע לבד עד שהנתבע יטעון טענת שמא, ממילא מועילה הודאתו לפטור כיון שבשעה שהודה עדיין לאו בר חיובא הוא.
זוממילא מובן, דלא קשה איך יתכן מודה בקנס פטור למאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף, כי סוף סוף לא הועמד החיוב עד שיטעון טענת שמא, ואם לא טען טענת שמא אלא הודה ההודאה עושה פטור.
חובכן שוב יוקשה למדס"ל דברי וברי לא אמר סומכוס דחולקין, א"כ איך משכחת לה כל הדין שחולקין בספיקות בקרן?
טאכן באמת אמנם כן אם יודה יופטר אפילו לסומכוס עכ"פ למדס"ל דברי וברי לא אמר סומכוס דחולקין כנ"ל, אבל סוף סוף הלא המשנה מדברת כשלא הודה ואין הודאה הפוטרת, ואי משום כיון דאילו הודה מיפטר שוב לא יועמד עליו חיוב כלל עכשיו ואין כלל ממון המוטל בספק? ע"ז נשתמש בסברת התוס' "מכל מקום השתא מיהא לא הודה" וזהו ההבדל בין קנס דקרן לשאר הקנסות, דבשאר הקנסות שכאמור נכנסים בכלל עונשים ולפני העדים אין בכלל חיוב, אין שייך בזה לומר ממון המוטל בספק כי לא נכנסו כלל לסוג ספק, משא"כ בקנס דקרן, דכאמור, לא נכנס בסוג עונש, והחיוב יש גם מקודם אלא דאם הודה מיפטר מטעם דבהודאה עושה פטור, אבל כל זמן שלא הודה שפיר הדין דחולקין.
יולפ"ז לא נצטרך להגיד כהתומים, שכל הרבותא של המשנה בהמניח שהמוציא מחברו עליו הראיה הוא להוציא מסומכוס, אלא זהו ככל המוציא מחברו עליו הראיה שבכל מקום, דהחידוש בקרן הוא רק בזה שההודאה עושה פטור, אבל כל זמן שלא הודה יש בזה משום כל הדינים של טוען ונטען שבכל מקום.
יאכג – א
יבומכלל דברינו יתבאר, דגם במחלוקת הראשונים שהבאנו בהודה בזה"ז דלא מועילה הודאתו לפטור, אם תועיל לחיוב, גם כן יש הבדל בין קנס דקרן לשאר הקנסות, דבכל הקנסות כפי שאמרנו יש בהודאה גם שני הדברים, גם מה שאינה מביאה לחיוב כבכל עונשין וגם מה שמביאה לפטור, וממילא בזה"ז נהי שאין בזה הדבר השני, אבל הדבר הראשון שאינה מביאה לחיוב נשאר, אבל בקנס דקרן שיש רק הדבר השני ולא הראשון כנ"ל, ממילא בזה"ז שפיר הוא מחוייב עפ"י הודאתו.
יגוממילא מתישבת בזה קושית הקצוה"ח בסימן א' (סעיף ו') למעשה ע"ז "מטבי עבדו של ר"ג שאמרו לו אין לך בדבריך כלום שכבר אין לך עדים" ואמאי לא תועיל הודאתו לחיוב? דהתם שמיירי בקנס של שן ועין הוא ככל הקנסות שהם בכלל עונש, שמלבד הדין דמודה בקנס פטור אי אפשר לחייב עונשים עפ"י עצמו כנ"ל, משא"כ בקרן, שכאמור, לא נכנס זה בכלל עונש וכשאין ההודאה פוטרת ממילא הוא חייב.
ידובזה אפשר לישב קושית הראשונים שמקשים בב"ק (ל"ה ע"ב) על מה שאמרו שם "הא לא מייתי ראיה שקיל כדאמר מזיק", ומקשים הלא פלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור? אבל לפ"ז אפשר לומר דאנו מדברים בזמן הזה שההודאה אינה פוטרת וממילא היא מחייבת בקרן.