מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 26
אועי' ברמב"ם בפ"א מהל' נזקי ממון (ה' י"א) שפסק בכשכשה בזנבה והזיקה ברה"ר "ואם תפס הניזק גובה חצי נזק ממה שתפס" והראב"ד לא השיג ע"ז, אע"פ שבשאר קנסות סובר דלא מועילה תפיסה בספיקא דדינא משום "כיון שספק הוא לב"ד איך גמרו את הדין" כמבואר בהלכות גניבה (פ"ב הי"ג), וגם מזה ראיה על הנחתנו, דשאני קרן משאר קנסות בזה שכאן יש רק הדין של הודאה פוטרת, אבל אין כאן הגדר של עונשים שלפני הגמ"ד אין כלל על חיוב בעצם.
בוגם מכל הסוגיא ע"ד אי מעמידים אפטרופוס לתם לגבות מגופו בב"ק (ל"ט ע"ב) מוכרח כנ"ל, דפלגא נזקא קנסא שאני משאר הקנסות, דהנה כבר העירו רש"י ותוס' דאפשר לכאורה לבוא בזה מצד דפלגא נזקא קנסא, ויתמי לאו בני קנסא נינהו? אלא שלבסוף דחו את זה, ולכאורה באמת טעמא בעי, מדוע באמת לא נימא יתמי לאו בני קנסא נינהו? אם לא כדברינו הנ"ל, וכל הטעם דקטנים לאו בני קנסא נינהו הוא משום דכל קנס הוא מגדר עונש, ולא כך קנס דקרן, ומה גם לר"ע דיוחלט השור שיש בזה לא רק משום חוב, אך גם משום קנין, וזהו שאנו אומרים שם "מאן תנא כופרא כפרה ויתמי לאו בני כפרה נינהו" – אבל אין אנו אומרים בזה "ויתמי לאו בני קנסא נינהו".