מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 37
אובזה ג"כ נמצא דרך בהבנת שיטת הרמב"ם שפסק שניקב הושט הויא נבלה, ועי' בש"ך (יו"ד ס' ל"ג) שמתמה שהרמב"ם סותר את עצמו, כי בהל' אה"ט פרק ב' (הל' א') פסק ש"בהמה טמאה שנשחטה אינה מטמאה משום נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה"? וכתב לחלק בין איסור נבילות ובין טומאת נבלות, אולם לא הטעים איזה טעם יש בדבר לחלק בין הדברים הללו?
בולדברינו יש בהחילוק הזה טעם מספיק, דאיסור אכילה שבנבילה בא כאמור מצד חסרון שחיטה המתרת, ובכן גם נקובת הושט נכללת בזה שכבר לא תצויר בזה שחיטה מתרת, אבל הטומאה שבנבלה שזו באה כאמור מצד הפעולה שנתנבלה, וס"ס כל זמן שהבהמה חיה עדיין איננה בכלל נתנבלה.
גואפשר עוד להסביר זאת ביתר באור, דשיטת הרמב"ם היא להשתמש גם בנבלות וגם בטריפות בהכלל דכל העומד, ונקובת הושט, אע"פ שבודאי עדיין חיה היא, אבל כבר היא בכלל כל העומד למות ולפיכך אמר ג"כ דשעיר המשתלח טריפה אנו ממעטין מ"יעמד חי", כמבואר בפ"א מהל' יוהכ"פ (הל' י"ז י"ח).
דובשביל כך פסק ג"כ בפ"ד מהל' מאכלות אסורות (הלכה י"ז) "זה הכלל, כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפים, בשני לאוין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא" ומאין יש בזה משום נבלה, ע"כ משום הטעם הזה כי אם יש סימן טריפות באחד מהאיברים שהנשמה תלויה שאפשר ע"י שחיטה לטהר מידי נבלה הנה מטעם "כל העומד" הוא רק בכלל טריפה, אבל אם סימני הטריפה הם בהאיברים שבהם באה השחיטה גופה באופן שהשחיטה כבר אי אפשרית נעשה מטעם "כל העומד" גופא לנבלה.
הועכשיו לפי מה שהנחנו דהאיסור של נבילה בא מחסרון המתיר של השחיטה אבל הטומאה שבנבלה באה רק מהמציאות של פעולת הנבול, ואחרי ההנחה שהנחנו בכ"מ, דהגדר "כל העומד" נאמר רק בדין ולא במציאות, שזאת אומרת, דבמקום דבעינן מציאות ממש שם אי אפשר להשתמש בהגדר הנ"ל, הרי הדברים מובנים מאליהם, דבנקובת הושט שיש רק איסור אכילה מצד נבלה דה"כל העומד" בכאן מסלק רק את דין השחיטה, אבל לא מהפך זאת למציאות של נבול ממש.