מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 36
אאולם לכאורה יש להעיר על זה מהא דבעי אילפא "הוציא העובר את ידו בין סימן לסימן, מהו, מי מצטרף סימן ראשון לשני לטהרה מידי נבילה או לא" (חולין ס"ט א') וזה כמובן שייך רק אם נימא דהשחיטה באה בתור מתיר ומטהר, להתיר באכילה ולטהר הבהמה מידי טומאה, דאם נימא דהשחיטה משמשת בזה, כאמור, רק בתור העדר לבד איך יתכן בזה אפילו הוה אמינא שלא יצטרפו?
באך באמת יש שלשה דברים הגורמים לסילוק טומאת נבילה. א) עצם פעולת השחיטה אפי' אם לא באה בתור מתיר, כמו שחיטת עכו"ם להרמב"ם הנ"ל ואפילו במקום שאין כלל דין שחיטה כמו, למשל, כששחט עגלה ערופה שמבואר להדיא בזבחים (ע' ע"ב) דטהורה מידי נבילה, ועי' ברש"י שם ד"ה "ותיהני ליה שחיטה לטהרה מידי נבלה" שהסביר את הדברים "אע"פ שאינה מתרתה לא באכילה ולא בהנאה תטהרנה מלטמא דאין לך שחיטה בבהמה טהורה שמטמאה", והוא הוא כדברינו הנ"ל, דעצם פעולת השחיטה אע"פ שאיננה באה לא בתור מתיר ולא בתור דין, כי אין בזה כלל דין שחיטה, בכ"ז מטהרת מידי נבילה.
גב) הדין שבשחיטה, כלומר דזוהי מצותה "וזבחת" וממילא כבר אי אפשר שתהיה בה טומאה, והנ"מ הוא שאפילו במקום שאין פעולת השחיטה, אך יש פעולה אחרת למיתת הבהמה שזו היא דינה כמו, למשל, העריפה בעגלה, והדחיה בשעיר המשתלח, שאע"פ שאלו אינן כלל פעולות של שחיטה, בכ"ז מטהרות מידי נבלה, כיון שאלו הן מצותיהם, כמבואר שם בזבחים הנ"ל וביומא (דף ס"ד), ואמנם בתוס' מנחות (ק"א ע"ב) מסתפקין בזה ומקודם חפצו לומר דבזה נאסרה משום נבלה, אך לבסוף מסיק ג"כ כנ"ל.
דג) כשהשחיטה מתרת באכילה, אז אין אנחנו צריכים כלל להיתר מיוחד מידי נבלה, שזהו כבר בא ממילא כי אי אפשר לדין נבלה בדבר שהוא מותר באכילה.
הוהא דמסתפקינן ב"הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן" הוא משום דעל היד של העובר אין פעולת השחיטה ואנו זקוקים לזה מצד המתיר שבשחיטה, ממילא שייך הספק אם שייך בזה צירוף.
וומכאן גופא מוכח מה שהנחנו כנ"ל, דכשיש היתר אכילה אז לא בעינן כלל שהשחיטה תשמש בתור דבר המטהר לטהרה מידי נבלה, דאל"כ מאי מספקינן מי מצטרף, הלא "יש בכלל מאתים מנה" והסימן הראשון הלא שימש ג"כ לטהרה מידי נבלה, אלא כנ"ל. ובכן, הסימן הראשון ששמש בתור מתיר לאכילה לא היה בו כלל משום מטהר מידי נבלה כי לא היינו זקוקים לזה כלל.