מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 39
אוהנה בחולין (ד' י"ט ע"א) איתא "הגרים שליל ושחט שליש והגרים שליש, רב הונא אמר רב, כשירה, רב יהודה אמר רב, טריפה, רב הונא אמר רב, כשירה, כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא, רב יהודא אמר רב, טריפה, בעינן רובא בשחיטה וליכא. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, רב יהודא אמר רב, כשירה, אתא שיילוה לרב הונא, אמר להו טריפה".
בוכבר ביארנו במדה ה' (אות ל"א) דהמחלוקת היא כנ"ל אם השחיטה היא בגדר מתיר או בגדר סילוק האיסור, ורב יהודה אמר רב ס"ל כהצד הראשון, וממילא העיקר הוא אם יש רובא בשחיטה או לא, דאם יש רובא אז יש סבה המתרת אבל אם לא לא, ואין הבדל אם נפקא חיותא בשחיטה או לא, דמשחוטה לנבלה אין הבדל באמת במציאות ע"י מה נפקא חיותה, אלא שרק דין השחיטה מתיר בזה, ובכן העיקר הוא אם יש רובא בשחיטה או לא, ורב הונא ס"ל, דהשחיטה היא בגדר סילוק, שזהו העדר הסבה, שזאת אומרת, שכשנפקא חיותא ע"י שחיטה? הסבה של נבילה.
גאבל לכאורה קשה מאד, מדוע אמר רב יהודא בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש רק "טריפה" ולא נבילה, הלא כל טעמו הוא משום דבעינן "רובא בשחיטה" והחסרון הוא בשחיטה, וכל חסרון בשחיטה הלא הוא נבילה? ואמנם ברמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה (הלכה ג') כתב בזה הלשון "פסולה", אבל ג"כ לא הזכיר בזה הלשון "נבילה" ומדוע?
דאכן לפ"ד אתי שפיר, דבאמת כל החקירות הנ"ל נובעות כאמור בעיקר מחקירתנו אם נבילה זהו עצם או פעול, דאם זהו עצם וכל הדינים שבנבילה באים מצד מה שהיא מתה, הלא גם כשהיא שחוטה אינה יוצאת מכלל מתה, אלא ע"כ שדין השחיטה זוהי הסבה הגורמת בתור מתיר, אבל אם זהו בבחינת פעול, כלומר דהכל בא מצד מה שנתנבלה, הנה שחיטה לאו בכלל נתנבלה היא והיא בבחינת סילוק והעדר הסבה.
הומכיון שכבר חלקנו בין הדברים האלה לענין איסור שבנבילה ולענין טומאה שבנבילה, דהראשון האיסור שבנבילה בא מצד חסרון המתיר שבשחיטה, והשני הטומאה באה רק מצד חסרון של פעולת השחיטה, כנ"ל, הנה ממילא מובן, שבהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש גם לר' יהודא אמר רב אי אפשר שתטמא במשא, דהא ס"ס "כי קא נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא" ופעולת השחיטה, להפקיע את החיות ע"י שחיטה, ס"ס ישנה כאן אלא שחסר רק דין השחיטה הרובא בשחיטה.
וואע"פ שבודאי יש בזה איסור של נבילה אבל מכיון שס"ס אין בזה הטומאה של נבילה משתמשת הגמ' בלשון טריפה, שזאת אומרת, שהיא אסורה רק באכילה והרמב"ם ליתר דיוק להבליט שיש בזה איסור נבילה ולא הטומאה שבנבילה השתמש בלשון פסולה.
זאבל עכ"פ יוצא מזה, דבנקובת הושט גם לאחר שחיטה ולא דוקא מחיים כמו שחפצנו לומר באות הקודמת, תהיה רק אסורה באכילה משום נבלה בלי הטומאה, דהא ע"ז, על הטומאה, כבר אפשר לנו להשתמש בהסברא של "כי קא נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא" ורק חסר כאן המתיר שבשחיטה, למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כנ"ל.