מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 55
אוהנה הרמב"ם בפ"ו מהל' בית הבחירה (הלכה ט"ז) כתב "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, וכו', חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהיא כבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ושביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש, אלא בחזקה שהחזיקו בה וכו'. ואעפ"י שנלקחה הארץ ממנו, חייב בשביעית ובמעשרות".
בועי' בכס"מ שתמה על דברי הרמב"ם הללו ואינו מבין למה כח חזקה גדול יותר מכח הכיבוש? ולמה לא נאמר ג"כ בחזקה דכיון שהארץ נלקחה מהם בטלה החזקה? אכן לפי דברינו הנ"ל אפשר למצוא גם בזה טעם לשבח לדברי הרמב"ם הנ"ל.
גוהיסוד ההגיוני הוא זה: שבין שלילה להעדר יש גם הבדל כדלקמן: דבר שהיה ונעדר אז אם אנו רוצים לחדש את הדבר אנו צריכים שוב לסבה חיובית אבל אם הדבר לא נעדר לגמרי, אלא שיש לעומת זה איזה דבר השולל, אז ע"י שלילת השלילה ממילא חוזר ונעור הדבר הקודם מראש, ואינו צריך סבה חדשה להתחדשותו.
דובאמת זהו הציור בכל האיסורים שנתבטלו ברוב שהם חוזרים ונעורים, אחרי שנתרבה האיסור, וזהו מפני שבטול ברוב אין זה בבחינת העדר האיסור לגמרי אלא זהו בבחינת דבר השולל, שרוב ההיתר שולל את האיסור של דבר האסור, וכשנתרבה אחר כך האיסור זהו שולל שוב את השלילה ונשאר האיסור כשהיה. והיסוד ההגיוני הזה נכלל ג"כ בדברי התוס' בסוכה שהבאנו כבר במדה זו לענין סכך פסול, שאם זה בכלל העדר, אז אם גם אחרי הסיכוך נתכשר צריכים לעשיה חדשה, כי אם לאו יהיה בזה החסרון מטעם ולא תעשה מן העשוי, אבל אם זהו רק בבחינת שלילה, אז אם הוכשר אחרי הסיכוך כשר ממילא.
הועל אותו היסוד ממש בא החידוש שחדשו האחרונים, דיאוש עד דאתי לרשות זוכה, ואין לזה באמת שום שייכות להא דהפקר, שלר' יוסי הוא ג"כ עד דאתי לרשות זוכה, כי שמה הטעם הוא דוקא מצד שהפקר כמתנה, אבל ביאוש בודאי שאי אפשר לבוא מצד מתנה, אלא כפי שהארכנו כבר בזה, שזהו מושג שלילי טהור, שע"י היאוש נשללה הקפדת הבעלים מהדבר, ובעוד שהפקר לרבנן מביא להעדר הבעלות לגמרי, הנה ביאוש יש רק משום שלילת הבעלות, או יותר נכון, שלילת הקפדת הבעלים. וע"כ בהפקר אם הבעלים ירצו שוב לזכות בדבר המה צריכים לסבה חדשה, לעשות בזה קנין מחדש, לא כן ביאוש, שזהו רק מושג שלילי כנ"ל, די בזה שהבעלים חוזרים מהיאוש שזוהי, שלילת השלילה, שע"י כך יכנס שוב הדבר לרשותם בלי שום קנין מחדש.
ווככה הוא הדבר גם בכבוש מלחמה שאין בזה העדר הבעלות לגמרי של הבעלים הראשונים, אלא הכבוש זהו בבחינת דבר השולל את הבעלות, וע"כ נראה, שאם הבעלים שוב יכבשו את הקרקע לא יצטרכו בזה לקנין חדש אלא הכבוש של הבעלים זהו שלילת השלילה כנ"ל, ולא דמי ליאוש, שס"ס אחרי שבא זוכה וזכה שוב גם הבעלים צריכים לקנין ממש, כי שם ס"ס אחרי שבא זוכה יש בזה משום העדר הבעלות לגמרי, משא"כ בזה כנ"ל.
זומאותו הטעם גופא גם אם יבואו אחרים ויכבשו מיד הכובש, זה יביא להעדר הבעלות של הכובשים הראשונים לגמרי, כיון שכל הבעלות שלהם נשענה רק על יסוד הכבוש וממילא "כבולעו כך פולטו" כלומר, באותה הדרך שבא החיוב באותה הדרך באה גם השלילה מק"ו, כי השלילה היא תמיד יותר קל מהחיוב כאשר הארכנו בזה במדת "החיוב והשלילה".