מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 61
אואמנם בעצם החקירה הנ"ל, נראה שהמוסכם הוא יותר כשיטת הרמב"ן הנ"ל, שחזקת שלש שנים באה בעיקר הדבר מצד "תלת קפדי", ולולי זה אין אומרים בקרקעות "חזקה כל מה שביד האדם שלו הוא".
בוככה משמע ג"כ מלשון הרמב"ם בפ' י"א מהל' טוען ונטען (הל' א') "כל הקרקעות הידועות לבעליהן, אע"פ שהן עתה תחת יד אחרים הרי הן בחזקת בעליהן" בנגוד למה שאמר בפ' ח' (הלכה א') "כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אע"פ שהביא התובע עדים שהמטלטלין והכלי ידועים לו".
גאכן עלינו להדגיש את זה שבמטלטלין יש במוחזק מפני שלשה דברים א) מפני חזקה כל מה שביד האדם שלו הוא בכ"מ שאין דררא דממונא, ושבזה גם סומכוס מודה. ב) מפני שהחזקת ממון מכריעה את הספק כמו חזקת מ"ק ובשביל כך מועילה חזקה אפילו במקום שיש דררא דממונא עפ"י ההלכה ולא כסומכוס ואפילו במקום שיש חזקת מ"ק כנגד, כי בתפס ברשות כו"ע מודים דמהניא תפיסה ג) מצד לא עבדינן עובדא מספק, ובקרקע, אם כי, כאמור, שני הדברים הראשונים לא שייכים, אבל הדבר השלישי מצד "לא עבדינן עובדא בספק" כן שייך גם בקרקע.
דואת זה אנו למדים מנכסי דבר שטיא שלמ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא אין אנו מעמידים את הקרקע בחזקת בר שטיא המרא קמא, אלא בחזקת הלוקח, ומאין נובעת החזקה הזו מאחר שלפי דברינו לא שייך בקרקע המושג מוחזק? אלא, שכאמור שס"ס יש בזה המושג של "לא עבדינן עובדא" בספק, ומאחרי שבתרי ותרי חזקת מ"ק איננה מכריעה הספק, ממילא נשאר בזה הכלל שבספק לא עבדינן עובדא.
הועלינו עוד להוסיף שאע"פ שכאמור אין בקרקע המושג של "חזקה מה שביד האדם שלו הוא" הנה זהו רק כשנוגע הכלל הזה לאפוקי מחזקת מרא קמא, שאז המרא קמא נחשב ל"ביד האדם", אבל במקום שאין חזקת מ"ק המתנגדת, שוב יש גם בקרקע הכלל של "חזקה מה שביד האדם שלו הוא".
וודבר זה אנו למדים מהלכה הפסוקה כפי המבואר בח"מ (ס' ק"מ סעי' א') "קרקע בחזקת בעלים עומדת, שקרקע הידועה לראובן בעדים שהיה בחזקתו אפילו יום אחד והוא עתה בחזקת שמעון וכו' וטוען המערער לאמר שהגזילה בידו נאמן", ואנו רואים מזה שחזקת מ"ק גופא בקרקעות מיוסדת על יסוד חזקה כל מה שביד האדם שלו הוא, דאל"כ מאין יודעים העדים כשראו באדם שהוא מחזיק את הקרקע יום אחד שהקרקע הוא שלו, עד כדי כך, שע"י זה מוציאים את הקרקע מיד המחזיק השני.
זועלינו יהיה להבדיל בין אם אנו דנים על המציאות של הדבר ובין אם אנו דנים על הדין של הדבר. במציאות ס"ס גם על הקרקע שייך להגיד "מה שביד האדם" ומי שמחזיק את הקרקע ואוכל הפירות זה נקרא שהקרקע הוא בידו. ויסוד הבעלות כאשר כבר ביארנו למדי במדה "מציאות ודין" הוא יסוד מציאותי. ואיך הוקבעה הבעלות בראש וראשונה גם בקרקעות וגם במטלטלין אם לא ע"י חזקה שכל מה שביד האדם שלו הוא וע"ז נאמר "והארץ נתן לבני אדם", וכל מה שהוחזק בידי אדם בין קרקע ובין מטלטלין נעשה שלו ואין זה אפילו מצד דין של הפקר שכל הקודם זכה בו, אלא מפני שזה היה היסוד הראשון של הבעלות.
חכל זה כשאנו דנים על המציאות שבדבר, אבל לא כשאנו דנים על דין הבעלות בקרקע.
טאבל כשכבר הוקבע ע"י זה החזקת מרא קמא דין הבעלות, אז רק חזקת ממון של מטלטלין יכולה לבטל את הדין הזה, אבל לא חזקה בקרקעות מפני שבמטלטלין יש לא רק המושג שלו אך גם המושג של ברשותו, וברשותו זהו ג"כ מושג דיני כמו המושג שלו, ובשביל כך אנו אומרים, גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, אע"פ שהדבר נוגע לענין הקדש שזהו רק דין של כלפי שמיא גליא, ולא כן בקרקע ששם עפ"י ההגדרה הדינית יש רק מושג של שלו אבל לא מושג של ברשותו, כי קרקע אינה נגזלת, וכל היכי דאיתא ברשותא דמריה איתא.