מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 63
אועי' שם בחו"מ הנ"ל "שקרקע הידוע לראובן בעדים שיודעים שהיה בחזקתו וכו' והוא עתה בחזקת שמעון וכו' וראובן מערער לומר שגזילה בידו נאמן וישבע היסת ונוטל את שלו, אא"כ החזיק בו שמעון כראוי בטענה אז אין מוצאים אותן מידו אלא נשבע ועומד בשלו".
בואמנם קיימא לן, דכל הנשבעין נשבעים ולא משלמין, אבל בקרקע אנו רואים שיש שבועה גם על המוחזק אם הוא זוכה בדין וגם על המערער אם הוא הזוכה, ויש שמעירים על מה שאנו אומרים כשלא היתה חזקת שלש שנים "נאמן וישבע היסת ונוטל את שלו", שמשמע שצריך לישבע קודם שיטול את הקרקע, שמ"ש זה משטר אמנה או בטענת פרעון בתוך זמנו, שאף שיכול ג"כ להשביעו היסת, אבל דוקא אחר הפרעון ולא קודם, מפני הטעם שכל הנשבעים נשבעים ולא משלמים, ומדוע לא נגיד אותו הדבר ג"כ בקרקע, שמקודם יקח המערער ורק אח"כ יוכל להשביעו היסת?
גאבל ג"כ מטעם הנ"ל, שבקרקע מי שזוכה בדין בין המערער ובין המוחזק יש בזה גם משום פטור וגם משום חיוב, ואם אנו מוקמינן את הדבר בחזקת מרא קמא אין זה בגדר נשבע ונוטל אלא בגדר נשבע ונפטר.
דועל זה מיוסדת גם כן ההלכה הפסוקה, דעד אחד לא נאמן בחזקת שלש שנים, אף על פי שיש ראשונים הסוברים שעד אחד מועיל להחזיק ממון, כי נאמר רק "לא יקום עד אחד לכל עון ולכל חטא" שזהו רק להוציא ולא להחזיק? אלא כאמור, שכשאנו מעמידים בחזקת המחזיק יש בזה גם משום פטור, שהוא נפטר מלהחזיר את הקרקע, וגם משום חיוב שהוא מחייב את המרא קמא, וע"כ בעינן בזה שני עדים דוקא.
הסג – א
וולבסוף נשוב אל הדברים היסודיים המבדילים בין שלילה להעדר.
זכשאנו אומרים, בתנאי נתקיים התנאי נתקיים המעשה בטל התנאי בטל המעשה שכבר הזכרנו באיזה מקומות את החקירה, מהי בזה הסבה ומהו העדר הסבה, אם קיום התנאי זהו הסבה לקיום המעשה וממילא הבטול זהו העדר הסבה, או להיפך, שבטול התנאי זהו סבה לבטול המעשה, וממילא הקיום זהו העדר הסבה, והבאנו שיש בזה פנים לכאן ולכאן.
חאולם על ידי המדה הזו אפשר למצוא בזה דרך ממוצע ולהגדיר שקיום התנאי הוא הדבר המחייב של המעשה ובטול התנאי זהו הדבר השולל של המעשה.
טוהמבין יבין, מהו ההבדל בין סבה והעדר הסבה כמו שהיינו רגילים להגדיר את זה, ובין מחייב ושולל כפי ההגדרה הנ"ל.
ילמשל, כשהיינו מגדירים, שקיום התנאי משמש לנו בתור סבה לקיום המעשה היינו מתקשים הלא כלל הוא שהסבה צריכה להיות לפני המסובב ואיך אפשר שע"י קיום התנאי לבסוף אנו אומרים שנתקיים המעשה למפרע, אבל סבה לחוד ודבר המחייב לחוד, כלומר, שבאופן שכזה אין אנו תופסים שבאומר, למשל, הרי זה גיטך עמנו שתתני לי מאתים זוז, שנתינת המאתים זוז משמשת בתור סבה להגט, כי ס"ס סבת הגירושין היא נתינת הגט כשהיא לעצמה, ולא נתינת המאתים זוז, אבל ס"ס קיום התנאי משמש בתור הדבר המחייב, וזהו בניגוד לבטול התנאי שהוא משמש בתור דבר השולל את המעשה, וכשנתבטל התנאי אין הפירוש שאנו חושבים את המעשה בבחינת העדר לגמרי, אלא שביחד עם המעשה היה ג"כ דבר השולל את המעשה.
יאובזה אפשר להסביר את תשובת הרשב"א שפשיטא ליה, שאם יש ודאי מכירה של קרקעות ותרי ותרי המכחישות זו את זו אם היתה המכירה על תנאי או לא, שבזה לא אמרינן אוקי ארעא בחזקת מרא קמא, שלכאורה ההסבר קשה, אחרי דס"ס אם היה תנאי ונתבטל התנאי הרי נתבטלה המכירה למפרע, ובכן יש לנו ספק אם יצאה הקרקע מרשות המוכר או לא, ואמאי לא נעמיד ארעא בחזקת מרא קמא? אך לפי דברינו בכ"מ, שמהות החזקה היא שמעמידים בספק על צד של העדר הסבה, הנה זה שייך רק אם ע"י החזקה נשאר הצד של העדר הסבה, ולא כן בנ"ד, שהספק הוא אם היה תנאי ונתבטל או לא, שאפילו אם נתבטל אין זה בבחינת העדר, אלא בבחינת דבר השולל, וע"ז כבר לא שייכת חזקה.
יבוזהו ההבדל בין נכסי דבר שטיא שהיה עתים חלים ועתים שוטה ולא ידעינן באיזה זמן זבן, אם בזמן שהוא חלים או בזמן שהוא שוטה, ששם אם נימא שהיה שוטה באותו הזמן, אין זה בבחינת דבר השולל, אלא בבחינת העדר המכירה לגמרי, כמובן, על כן הדין הוא שאוקי ארעא בחזקת מרא קמא, ולא כן בנ"ד של הרשב"א הנ"ל שאפילו אם היה תנאי ונתבטל התנאי ונתבטל המעשה, הנה ס"ס הדבר ישנו, אלא שלעומת זה ישנו גם הדבר השולל שם אי אפשר לבוא מצד חזקת מ"ק כנ"ל.
יגוזהו באמת ההבדל בכתובות (י"ט ע"ב) בין עדים שאמרו "אמנה היו דברינו שאין נאמנים" ובין עדים שאמרו "תנאי היו דברינו שנאמנים שתנאי מלתא אחריתי הוא", מפני שאמנה זהו כמובן העדר הדבר לגמרי, ויש בזה משום "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" שחוזר מכל ההגדה, ולא כן בתנאי, שאין כאן חזרה, אלא הוספה שמקודם העיד על הדבר ועכשיו מעיד על השולל של הדבר, וכמו שאם יעיד מקודם על ההלואה, ואח"כ יעיד על הפרעון, אין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזה ומגיד, כמובן, ככה ג"כ בנ"ד ואף על פי שההבדל הוא, כמובן, בזה בזמן, שבלוה ופרע הפרעון בא אחרי ההלואה, וכאן אם נתבטל התנאי נתבטל המעשה תיכף, אבל ס"ס כאן לא ההבדל הזמן הוא העיקר, אלא הבדל המושג, הבדל בין העדר הדבר ובין הדבר השולל כנ"ל.
ידוע"י זה אפשר לתרץ ג"כ את קושית הראשונים הידועה, מדוע אין אנו צריכים בכל מקום בתנאי להמושג ברירה? כי לפי זה ההבדל פשוט: אנו זקוקים להמושג ברירה במקום שלא הוברר מקודם אחד משני הצדדים המתנגדים זל"ז, וההתנגדות הוא בין המעשה ובין העדר המעשה, אבל בתנאי אין כאן ההתנגדות הזו כי אפשר לצייר שני הדברים ביחד הדבר המחייב והדבר השולל כנ"ל. וגם ע"ז נאמר בלשון הגמרא "תנאי מלתא אחריתי הוא", ולכתחילה הוברר גם הצד המחייב וגם הצד השולל כנ"ל.