מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 64
אגם הכלל של "מיגו להוציא לא אמרינן" ומיגו להחזיק כן אמרינן אין ההבדל בין להוציא ובין להחזיק ממש באופן מציאותי, אלא ההבדל הוא בין חיוב ובין שלילה, דהמיגו רק אינו נותן נאמנות באופן חיובי לבעל המיגו, אלא רק לשלול את דברי הצד שכנגד.
בוזה מוכח מהא דקי"ל שבאית ליה שטר להתובע אמרינן כן מיגו להוציא, ומסבירים את הטעם משום דבכה"ג לא נקרא מיגו להוציא שכל העומד לגבות כגבוי דמי, ועי' בתומים בקיצור כללי מינו (ס' פ"ב) שמתמה על זה דהא רק ב"ש ס"ל ככה אבל ב"ה הלא חולקים על זה ולדעתם גם בשטר לא אמרינן שכגבוי דמי? אך לפ"ד הדבר מובן, שכל ההבדל בין להוציא ובין להחזיק הוא רק מצד זה שלהחזיק אנו צריכים רק לשלול את טענות הצד שכנגד, וממילא נשאר הדבר ביד מי שמחזיק, אבל להוציא לא די במה שאנו שוללים את טענת המוחזק, אלא שאנו צריכים גם לקיים בעיקר את דבר המוציא, כי במקום שאין אנו מקיימים לא את דברי זה ולא את דברי זה ממילא נשאר הדבר אצל המוחזק, וממילא כשיש לו להתובע שטר, והטענות שבין הצדדים הם אם לבטל את השטר או לא, אז ממילא אם רק אנו מבטלים את דברי הנתבע הבא לבטל את השטר, ממילא נשאר השטר בתקפו.
גוזהו ההסבר בגמרא ב'ב (ל"ב ע"ב) במחלוקת שבין רבא ורב יוסף "אמר ליה, אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס" שרבה אומר "מה לו לשקר, אי בעי א"ל שטרא מעליא הוא, א"ל רב יוסף , אמאי סמכת אהאי שטרא אהי, שטרא חספא בעלמא הוא" ועי' שם ברשב"ם ובתוס' והתוס' פרשו בתחילה שהטעם הוא משום דהוה מיגו להוציא, אבל אמרו "ואין נראה לר"י, מדלא מפרש שטעמא הכי בהדיא משמע דלאו משום הכי הוא?".
דאבל לפ"ד אתי שפיר, דאע"פ שעצם הטעם הוא משום מיגו להוציא לא אמרינן, בכ"ז הוא מוכרח כאן להאריך ולומר את הדברים "אמאי סמכת אהאי שטרא" וכו', דהא כאמור במקום שיש לו שטר אמרינן ג"כ מיגו להוציא, אלא שבנ"ד אין אותו הטעם, דכאמור, הטעם שבשטר מועיל מיגו להוציא הוא משום שכשאנו שוללים את הטענות של שני הצדדים, אז ממילא נשאר השטר בתקפו, דוגמא לדבר גם בכתובה שלא מצא אצלה בתולים, שהיא אומרת "משארסתני נאנסתי", ונסתתפה שדהו, והוא אומר, לא כי אלא עד שלא ארסתיך, שי"ג ור"א אומרים "נאמנת" מצד מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך (כמבואר בכתובות י"ב ע"ב), הנה גם אז כשאנו סולקים אם הטענות והתביעות משני הצדדים מצד הבעל והאשה גם יחד, אז ממילא נשאר חיוב הכתובה בתקפו, אבל כאן שהוא מודה "ששטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס" הנה בודאי שכשאנו שוללים את הטענות של שני הצדדים בנוגע להכחשתם אם הוה ליה שטרא מעליא ואירכס אי לא, הלא ממילא אין חיוב, ואם נבוא לחייב את השטר הזה שהוא מוציא, הלא על זה יש הודאת בע"ד גופא שהשטר הזה הוא מזויף, בשלמא אם היה לו מיגו כדי לקיים ע"י המיגו את השטר שפיר היה מועיל אף זה להוציא כנ"ל, מפני שכאמור ע"י שלילת הטענות של שני הצדדים ממילא נשאר השטר בתקפו משא"כ בזה כנ"ל.
הוז"ש, "אמאי סמכת אהאי שטרא" כי הלא מיגו להוציא לא אמרינן, אלא רק מצד השטר מועיל מיגו אף להוציא כנ"ל, "והאי שטרא חספא בעלמא הוא".
וואפשר להכניס את זה גם בנמוקו של הרשב"ם שבא שמה מטעמא של הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וכבר הודה שטרא זייפא הוא, וגם בטעם הר"י שם דהוה טוען וחוזר וטוען, שבאמת בכולם יש כיון אחד, דכאן אי אפשר להסתפק בשלילה לחוד, לשלול את טענת שני הצדדים, אלא אנו צריכים לדבר חיובי, לחייב את דברי בעל השטר שיש לו מיגו, ואין כחו של מיגו יפה לזה כנ"ל.