מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יג; שלילה והעדר 67
אוע"י זה אפשר לתרץ את הקושיה העתיקה שמקשים על האי כללא דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן מהא "דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע" כנ"ל, שהקושיה היא שיהיה פטור משבועה מצד מיגו דאי בעי כפר הכל?
באכן לפ"ד אפשר לנמק את עצם הכלל של מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, שלכאורה קשה להבין הלא פטור של ממון הוא יותר קשה מפטור של שבועה, ואם המיגו מועיל לפטור ממון ק"ו הדברים שיועיל לפטור שבועה?
גאכן המקור שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן הוא מהגמ' בשבועות (מ"ה ב') שבכל שבועת השומרים הלא יש לו מיגו כשטוען נאנסו, דאי בעי הוה טעין החזרתי, ואמנם הגמ' אומרת שם שכל החיוב של שבועת השומרים הוא רק כשמפקיד בשטר, אבל לא כן היא ההלכה אלא אפילו כשמפקיד בלי שטר ועדים הנה אם טוען נאנסו, הוא מחוייב שבועה, ומזה בא החידוש שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כנ"ל.
דכלומר, שכל המקור דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן הוא בשבועת השומרים ושבועה זו באה אף בלי טענת ברי מצד התובע שלא יכול בכלל לטעון טענת ברי שלא נאנס הפקדון, כמובן. ואם הנחתנו הנ"ל צודקת, שהמיגו מועיל רק לשלול את הטענה של הצד שכנגד, וממילא נפטר הנתבע, הנה, כמובן, זה לא שייך בנוגע לשבועת השומרים שלא מהטענת ודאי בא חיוב השבועה, אלא רק מכח ספק באמיתת טענת הנתבע, ואם נשתמש בזה במיגו כדי לאפטורי משבועה עלינו להשתמש במיגו לא רק בשלילה לשלול את טענתו של התובע, אלא ג"כ בחיוב, לתת אמון לדברי הנפקד, וזה כאמור אין בכחו של המיגו, כנ"ל.
הויוצא שאפשר להשתמש בהכלל של מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן רק בשבועת השומרים, וגם בשבועת עד אחד שמחייב ג"כ אפילו אם התובע טענת שמא, אבל בשבועת מודה במקצת שלא בא חיוב שבועה אלא רק ע"י טענת ברי, שם בודאי אם יש לו מיגו, והמיגו שולל את טענת התובע, ממילא אין כאן חיוב שבועה, ומובן שלפ"ז מיושבת הקושיה מהא דאמר רבה, "מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע".