מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 1
אבעצם ובפועַל
בכבר עמדנו בה"מבוא" על ההבדל ההלכתי שיש בין חסרון בעצם הדבר ובין חסרון שהוא רק הבפועל שבדבר, כלומר, שאמנם הדבר ישנו בעצם, אלא שמחמת איזו סבה צדדית שאיננה בגוף הדבר, אי אפשר להשתמש בהדבר בפועל.
גוהראיתי שמה שהגמרא גופא משתמשת הרבה פעמים בההבדל הזה, והיו להם על זה מונחים מיוחדים, כמו למשל, "אריה הוא דרביע עליה" או "פומייהו כאיב להו". עיין ביבמות (ס"ו ע"א) "כל אוכל, מאכיל, ושאינו אוכל, אינו מאכיל" ועל הקושיה "והרי טמאים שאינם אוכלים ומאכילים?" מתרצינן "התם פומייהו כאיב להו" שזהו משל שכמו ב"פומייהו כאיב להו" אין חסרון בעצם הדבור, ה"נ כאן.
דועל זה בא ג"כ הציור "אריה הוא דרביע עליה", שבעיקר המכוון הוא ג"כ, שעצם הדבר ישנו במציאות "אלא שה"אריה דרביע עליה" מעכב להשתמש בהדבר במציאות. ומזה נובעת ההלכה ש"מבריח ארי מנכסי חברו פטור", ואין זה כמו ה"יורד לתוך שדה חברו שלא ברשות" שס"ס מחוייב לשלם לו בעד היציאה או בעד השבח, מפני ששם הכניס לו דבר בעצם, ובמבריח ארי עצם הדבר היה גם מקודם, אלא שלא היה יכול להשתמש בזה מפני סבה צדדית, והוא המבריח ארי הסיר את הסבה הצדדית הזו. ואותו הטעם הוא ג"כ בפורע חובו של חברו מדעתו שפטור הלוה.
הומובן, שיש במדה זו התאמה להמדה של "בכח ובפועל", וגם כן להמדה של "בחיוב ובשלילה", אבל ס"ס היא מדה מיוחדת, כי "בכח ובפועל" המכוון הוא להגדיר שאע"פ שהדבר עדיין לא נעשה למציאות ממש, אבל גם טרם זה ישנו בכח להתהוות למציאות, שזאת אומרת, שאנו מגדירים בזה את ההבדל בין התחלת הדבר לפני התהוותו, ובין סוף הדבר אחר שכבר התהווה, והמדה "בעצם ובפועל" מגדירה דוקא את מה שנעשה אחרי שכבר התהוה הדבר, אם זה בטל את העצם לגמרי או רק מנע את ההשתמשות בפועל.
ואכן, מדה זו קרובה יותר למדת "שלילה והעדר" כנ"ל, כי ההבדל בין אם החסרון הוא בעצם הדבר ובין אם החסרון הוא רק בהפועל שבדבר הוא מעין ההבדל בין העדר לשלילה, אם כי כמובן אי אפשר להגיד שמדה אחת להן.
זועלינו להוסיף גם כן, כי בהמדה הזו אנו משתמשים לא רק בנוגע לחסרון. בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל, כנ"ל, אלא, גם כן בנוגע לישות, שיש הבדל בין אם יש לו הדבר בעצם, או שיש לו רק בנוגע להבפועל של הדבר.