מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 12
אומחלוקת מעין זו אנו מוצאים גם אצל האחרונים בהא ד"לא ניתנה כתובה לגבות מחיים", שגם שם יש להסתפק, אם זהו חסרון בעצם הדבר, כלומר, שעצם החיוב לא מתהוה רק אחרי המיתה או אחרי הגירושין, או שזהו רק חסרון בפועל, כמו, למשל, הדין של אין אדם פורע מתוך זמנו, שבודאי לפני הזמן ישנו החיוב בעצם, אלא שהוא לא בא לגוביינא עד גמר הזמן, וה"נ גמר הזמן של החיוב כתובה הוא בהמיתה או בהגירושין.
בונ"מ, בספק פטור בכתובה אם זה נחשב לאיני יודע אם פרעתיך, ויש להעיר בזה גם מהא דיבמות (ל"ח ע"ב) במחלוקת ב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרים, נוטלות כתובתן ואינן שותו, וב"ה אומרים, או שותות או לא נוטלות כתובתן, וטעמא דב"ש הוא מצד שכל העומד לגבות כגבוי דמי, ואם נימא כהצד השני דעצם החיוב יש ג"כ מקודם המיתה, מדוע לא נבוא בזה מצד איני יודע אם פרעתיך, דהא היא טוענת ברי שלא זינתה והיורשים יכולים רק להגיד אין אנו יודעים אם החיוב הופקע ע"י הזנות, אלא ש"מ, דלפני המיתה אין חיוב בפועל, ואין כאן המקום להאריך בזה.