מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 32
אכל מצוה, כמו שאומר הר"ן בנדרים (ט"ז א'), היא בגברא, ואפילו, למשל, מצות ציצית - למ"ד שציצית חובת מנא היא - הנה הבגד משמש רק בתור נשוא המצוה, אבל עכ"פ לא בתור נושא המצוה, שזהו הגברא, ולא כמו איסור חפצא, שהחפץ משמש בתור נושא האיסור הנ"ל. וככה, למשל, מצות מילה, שהילד הוא נשוא המצוה; או ביעור חמץ, שהחמץ הוא הנשוא; שביתת הארץ בשביעית, במלאכה שיש בה רק משום עשה, כמו החרישה בשביעית, ראשית הגז והפרשת חלה, עבודות הקרבנות ותרומה וכדומה.
בוהנה לענין מ"ע שהזמן גרמא מחלק הריטב"א בקדושין (כ"ט ע"א), בין המצוות שגם הנשוא של המצוות הוא בגברא, כמו: מצות סוכה, לולב, תפילין וכדומה, ובין מצוות שהנשוא הוא החפצא או גוף של אחר, ומתוך כך הוא מחדש, שמצות מילה איננה בכלל מ"ע שהזמן גרמא, וכבר הארכתי בזה במדת "אמצעי ותכלית".
גאבל מסופקני, אם גם במה שנדרים חלים ע"ד מצוה, אם גם בזה אנו מחלקים בין מצוות שגם הנשוא של המצווה הוא בגברא ובין מצוות שהנשוא הוא בחפצא.
דכי בהמשנה מדבור על "קונם סוכה שאיני עושה - לולב שאיני נוטל - תפילין שאיני מניח" וכולן הן מצוות מסוג שכזה, שגם הנשוא של המצוה הוא בגברא, ואיך יהיה הדין, אם ידור שלא יקיים מצות מילה וציצית - למ"ד שחובת מנא היא וכדומה.
הוהספק הוא בזה, כיון דכל הטעם מה שנדר חל ע"ד מצוה, מפני שהמצוה היא בגברא והנדר הוא בחפצא, אבל במצוות מילה וכדומה שג"כ נשוא המצוה הוא בחפצא אין בכוחו של הנדר לבטל; או דלמא אין הבדל בזה והמשנה תפסה את המצוות הנ"ל רק לדוגמא בעלמא.
וכי ס"ס יש הבדל בין איסור חפצא ובין מצוות שהן בחפצא. כי איסור חפצא המכוון, כאמור, שהחפצא הוא גופא נושא האיסור, ומה שאין כן במצוות, שכאמור, שאף הן בחפצא, הנה החפץ משמש רק בתור נשוא ולא בתור נושא, כנ"ל.
זאכן, באמת בודאי שאין חילוק ואף במצוות שהן בחפצא ממש ג"כ הנדר חל לבטלן, והראי' מזה גופא ד"קונמות מפקיע מידי שיעבוד", ובודאי מה ש"פריעת בעל חוב מצוה" היא מצוה בחפצא שעליו לשלם מנכסיו, ובכ"ז הנדר חל לבטל את המצוה.
חואי אפשר להדחק ולומר, דשם לענין שיעבוד ס"ס אין המצוה על חפץ ידוע, כמו במצוות מילה, למשל, שהרי הגמרא משתמשת בהכלל של "קונמות מפקיע מידי שיעבוד"; גם לענין "קונם שאני עושה לפיך" בכתובות (ט"ו ע"ב) מקשה גם על קושית הגמרא בנדרים (ט"ו ע"ב), על המשנה: "קונם שאיני משמשך הרי זה בבל יחל דברו, והא קא משתעבד לה?" ומקשה - "והא קונמות מפקיע מידי שיעבוד", אע"פ ששם בודאי המצוה היא על גוף אחר, על גוף האשה ממש כמו במילה, אלא שמע מינה דאין הבדל.
טועלינו לומר, דהמצוות אפילו שהן בחפצא, ס"ס משמש החפצא רק בתור הנושא של סבת המצוה ולא בתור הנושא של המצוה גופה, שזהו תמיד רק בגברא, ובכן הן שוב בבחינת איסור גברא, שגם שם הנשוא הוא החפצא, וכל ההבדל בין איסור חפצא ובין איסור גברא הוא רק בהנושא.
יאולם עי' בירושלמי כתובות (פ"ז ה"א), שפריך על המשנה של המדיר את אשתו מליהנות לו "וכאדם מדיר שלא לפרוע חוב? תפתר כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת. ועי' בא"מ סי' ע"ב (סעיף א') שדחק בכוונת הירושלמי.
יאאכן, נראה שבאמת הירושלמי מחלק בין מצוה למצוה כנ"ל, שהא שנדר חל ע"ד מצוה הוא דוקא במצוות שבגופו אבל לא במצוות שבחפצא, ובתוכן גם מצות פריעת בעל חוב. ואם שקונמות מפקיע מידי שיעבוד, זהו מפני שהנדר חל על עצם הנכסים והמצוה נדחית ממילא. אבל אם יאמר קונם פריעת חוב עלי, אז באמת לא יחול הנדר כנ"ל, משום דגם המצוה היא בחפצא. ויוטעם ג"כ ההבדל שמבדיל הירושלמי בין חוב דאורייתא ובין חוב דרבנן. כי, כאמור, כל דרבנן אין זה בעצם הדבר אלא רק על הגברא, כנ"ל.