מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 27
אובכל האופנים מסולקת בזה קושית העונג יו"ט שהקשה (בסימן נ"ד) על סברת הרא"ה הנ"ל מסוגיא דנדרים, בבעיא: אי כהנים שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא (ל"ה ע"ב), שפשטינן לה מהא דתניא הכהנים שפיגלו במקדש מזידין - חייבין, שוגגין - פטורין אלא שפיגולן פיגול, אי אמרת בשלמא שלוחי דרחמנא נינהו שפיר, אלא אי אמרת שלוחי דידן לימא ליה "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי", ועי' בר"ן שם דכל הקושיא הוא רק משוגג ולא ממזיד, משום דקי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש ע"י מעשה, וא"כ אין הקושיא שלא יצוייר כלל עצם פיגול, אלא שהקושיא איך יצוייר שיהיה הפסד ממון בשוגג, כיון דיכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אכן לדברי הרא"ה דנהי דלא אסר לא שרי לה, הרי עדיין ישאר אסור מטעם זה, דחסר כאן אחד מהדברים המתירים?
באולם, לכאורה, לפי ההסבר השני שהסברנו במחלוקת הרא"ה ושאר הראשונים, יוקשה אפילו לאלה החולקים על הרא"ה, דאם בשחיטה עוד אפשר לומר דה"נפל סכין ושחטה" הוא סבה לפסול, אבל בעבודות המתירות בקרבנות, דבעינן דוקא כהונה, בודאי שהכהן העובד הוא נחשב לסבה המתרת, ולכו"ע מיפסל בכהאי גוונא?
גאבל באמת, עפ"י היסוד ההגיוני הנ"ל שהבאנו, לא קשה כלל אף לשיטת הרא"ה, דזהו ההבדל בין שחיטה לע"ז ובין שחיטה עם מחשבת פגול, דבשחיטה לעבודה זרה הנה השחיטה היא הסבה האוסרת בהנאה, כשם שבלי מחשבת ע"ז היא סבה להתרת אכילה, משא"כ בפיגול דעצם העבודות הן רק סבות להיתר, ובמחשבת פיגול הן משמשות רק בתור "בשעת", כלומר, דרק אז המחשבה מפגלת, כשחשב את המחשבה בשעת העבודה, והראי', דשוחט לעבודה זרה נקרא לאו שיש בו מעשה, משא"כ בפיגול דאמרינן בהדיא בזבחים (כ"ט ע"ב) דה"ל לאו שאין בו מעשה, שכבר הארכנו בזה במקום אחר, דמזה מוכח דאין העבודה הסבה לפסול ולעבירה, אלא כאמור, העבודה משמשת בזה רק בתור בשעת, כלומר, קביעת הזמן של המחשבה, ובשביל כך, רק בשוחט לע"ז שייכת סברת הרא"ה, דכיון דעל ידי הטעם של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אנו מבטלים את הסבה לאיסור שיש בשחיטת עבודה זרה, ממילא, הרי אין כאן גם סבה להיתר, מה שאין כן בפיגול, דעצם העבודה נשארה תמיד בתור סבה להיתר, אלא שמחשבת הפיגול היא סבה לאיסור, ואם מטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי מתבטלת הסבה של האיסור, נשארה ממילא הסבה של היתר ע"י העבודה. וראי' גם מזה דכל עיקר דינא דפגול הוא דוקא כש"קרבו כל מתיריו", ובכן, הלא המתיר נשאר מתיר, אלא שיש כאן שתי סבות נפרדות, סבה להיתר, העבודה בעצמה, וסבה לאיסור, מחשבת פגול, אלא דהסבה האוסרת מתגברת על הסבה המתרת, ובמקום שאינה מועילה הסבה האוסרת ממילא נשארה הסבה המתרת.