מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — ב; סבה והעדר הסבה 28
אובזה תתישב גם הקושיא השניה שמקשה שם הגאון הנ"ל, דבכלל מאי מקשה הגמ', הלא כיון דשלוחי דידן נינהו, אם חסרה שליחות שוב פסול מטעם החסרון הזה? - ואמנם ע"ז יש לישב ג"כ, דהקושיה היא מטעם כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. וכאן, כיון דנפסל מטעם חסרון שליחות, הרי לא קרבו כל מתיריו ויש לדחות, כמובן.
באולם לפי דברינו אין בזה התחלת קושיא, דמטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי מתבטלת רק המחשבה אבל לא עצם המעשה גופא, כי, כאמור, המעשה והמחשבה אינם משמשים בזה בתור סבה אחת לפיגול, שנימא, שכיון שמתבטלת השליחות בנוגע למחשבה, שוב מתבטלת השליחות גם בנוגע למעשה, אלא שהמעשה משמש כאן רק בתור "בשעת" למחשבה, שרק היא הסבה הגורמת לפיגול, וכאן הקושיא הוא שע"י הטעם של לתקוני שרדתיך ולא לעוותי תתבטל המחשבה, וישאר ממילא המעשה בתור סבה להכשיר.
גובזה מתורצת כמובן גם הקושיא שמקשים על הא דזבחים, שנזבחו שלא לשמן דכשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, דכיון דלשחיטה בעינן בודאי שליחות, כדמשמע בקדושין (ד' מ"א ע"ב), וכיון דס"ס הרי לא עלו לבעלים לשם חובה, מתבטלת השליחות מטעם לתקוני שדרתיך, ושוב יופסל מטעם חסרון שליחות? ומובן, שלפ"ז אין קושיא דאין חסרון השליחות במחשבה פוגעת במעשה כנ"ל, ועל המחשבה גופא הפועלת, שלא עלו לבעלים לשם חובה, אין קושיא מטעם לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כי ע"ז יש גם כאן התירוץ של הגמ' בנדרים קרא לא יחשב - מכל מקום.