מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — א; סבה ומסובב 7
אואמנם לכאורה יש סתירה להכלל הנ"ל מהא דסנהדרין (ט"ז ע"ב) "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן", וביומא (י"ב ע"א) "ור' פפא אמר כה"ג עבודתו מחנכתו". וע"כ דגם כאן אנו באים מצד הכלל של "באין כאחד", דהכלי מתקדש בקדושת הגוף ע"י המנחה והמנחה מתקדשת ע"י הכלי, ובכהן גדול ג"כ כנ"ל, דהא עבודת יוה"כ אינה כשירה אלא ע"י כה"ג, ונמצא דהעבודה מתכשרת ע"י כה"ג וכה"ג מתקדש ע"י העבודה, וזהו הלא נגד הכלל שהנחנו, דבמקום דבעינן סבה גורמת אי אפשר שהסבה והמסובב יחולו כאחד?
באולם עי' בירושלמי יומא (פ"ג ה"ו) "כלי שרת מאימתי הן קדושין מיד או בשעת תשמיש? אין תימר מיד ניחא, אין תימר בשעת תשמיש כאחת הן קדושין ומתקדשין? ניחא של משה שנתקדש בשמן המשחה, ברם של שלמה כאחת הן קדושין ומתקדשין? - וכו' - ואמנם הדברים ברורים, דהירושלמי שואל אותה השאלה וכי אפשר לסבה ומסובב שיחולו בבת אחת?
גולביאור דברי הבבלי בזה עלינו לדייק בלישנא "כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן", וגם בנוגע לכה"ג אמרינן "עבודתו מחנכתו", והשנוי הלשון בשביל מה הוא בא אם לא להגיד דעצם הקדושה בא ע"י אמירת פיו או ע"י מה שגמר בלבו, ורק ע"י העבודה נעשה החינוך באופן שכאן מדובר לא ע"ד סבה, אלא ע"ד התחלת עצם הדבר, ולא ככל סבה שאיננה התחלת הדבר אלא הגורם לדבר, וזהו הלשון חינוך, שכל חינוך הוא ההתחלה.
דוקושית הירושלמי הוא מפני שהוא מדבר לא ע"ד החינוך אלא על עצם הקדושה, כמו שהלשון מוכיח "כלי שרת מאימתי מתקדשין מיד או בשעת תשמיש", ובודאי שקדושת הכלי שרת היא הסבה הגורמת להכשר העבודה הנעשית בהן וע"ז הוא שואל שפיר "כאחת הן קדושין ומתקדשין"?
הבאופן שאפשר שאין כלל מחלוקת בזה בין הבבלי להירושלמי, ואעפ"י שהקדושה נעשית מיד, אבל החינוך נעשה בשעת עבודה.