מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 48
אאמנם כבר הבאנו את זה לדוגמא גם במדת "במקום העצם" שבח"א מספרנו זה, ועלינו להוסיף שיש לנו ביבום וחליצה כמעט אותה הדוגמא של לוה וערב, שגם שם בודאי בעצם הדבר סבה אחת יש גם לחיוב הלוה וגם לחיוב הערב והיא ההלואה, אלא החיוב שבא על הלוה זהו עצם המסובב והחיוב שבא על הערב זהו במקום העצם. והחיוב המתהוה על הערב בשעת ההלואה זה מעין ציור של מעכשיו ולאחר שלשים יום, כלומר, שאם שעצם החיוב מתהוה תיכף על הערב, אבל הוא יוצא מכח אל הפועל רק במקרה שאין להלווה ממה לשלם.
בוג"כ ביבום וחליצה שבודאי הסיבה העיקרית גם להיבום וגם להחליצה אחת היא זוהי הזיקה, אלא שהיבום זהו עצם המסובב, והחליצה זהו במקום העצם, וגם כאן בנוגע להחליצה, זהו מעין ציור של מעכשיו ולאחר שלשים יום, שעצם מצות החליצה מתהוה בודאי תיכף, אלא שאינו יוצא מכח אל הפועל רק במקרה של אם לא יחפוץ האיש לקחת.
גוכמו בלוה וערב אם נפקע עצם החיוב מהלוה, אז ממילא נפקע גם מהערב, אבל אם עצם חיוב יש אלא שאי אפשר להוציא את החיוב מכח אל הפועל, אז הועמד הערב במקום הלוה להוציא עליו את החיוב מכח אל הפועל. וזהו ההבדל בין אם המלוה מחל להלוה, שנפקע ממילא החוב מהערב, ובין אם מת הלוה שגובה מהערב, כידוע.
דוה"נ לדעת הרשב"א ג"כ ביבום וחליצה, שאם היבום נפקע בעצם אז ממילא נפקע גם חיוב החליצה, אבל אם בעצם יש דין היבום, אלא שאי אפשר להוציא את החיוב מכח אל הפועל, כגון בציור של תנאי הנ"ל, אז באה דוקא החליצה וממלאה את מקומו של היבום.
הוהרמב"ן שחולק על זה סובר, דס"ס לא דמי כאן לגמרי להציור של לוה וערב הנ"ל משום דהתם בחיוב תליא מלתא, משא"כ כאן ברצון תליא מילתא, כלומר, דלא עצם החיוב של יבום מחייב את החליצה, אלא מה שאינו רוצה ביבום "אם לא יחפוץ האיש לקחת" וכיון שס"ס אינו יכול ביבום יהיה מאיזה טעם שיהיה, אפילו מטעם שאי אפשר לו להוציא את זה מכח אל הפועל, שוב אין בזה חיוב חליצה.
ואולם באמת יותר מסתבר הדבר כהרשב"א, דאם נפרש כהרמב"ן שרק ברצון תליא מילתא ובמקום שאי אפשר ביבום, יהיה מאיזה טעם שיהיה, תו אין הדבר בכלל לא אבה יבמי, יהיה ס"ס קשה, מדוע בחיובי לאוין או בחיובי לאוין ועשה, חולצת ולא מתיבמת הא ס"ס גם זה לא בכלל "לא אבה יבמי" דלא ברצון לתיא מלתא, אלא באפשרות, שס"ס אי אפשר ביבום.
זוהרמב"ן בעצמו מפרש את מה שאנו אומרים ביבמות (ד' ב' ב') "מסתברא הא תפסי קדושין היו לא תפסי קדושין", שהמכוון הוא שבכ"מ שתפסי קדושין גם הזיקה נתפסת כי הזיקה היא מעין קדושין, ובכ"מ שלא תפסו קדושין גם הזיקה לא נתפסת, ובע"כ שזהו גופא ההסבר, כי בכל מקום שתפסי קדושין והזיקה גופא נתפסת הנה ממילא יש סבת החיוב, עצם החיוב של היבום, אלא שאי אפשר לו להוציא את החיוב מכח אל הפועל מצד האיסור לאו, או מצד האיסור לאו ועשה שבו, וממילא באה במקום היבום החליצה שבזה אין האיסור, לא כן בחיובי כריתות שלא תפסי קדושין והזיקה גופה אינה נתפסת, ממילא אין כאן לגמרי עצם החיוב של יבום.
חבאופן שגם להרמב"ן אנו רואים בזה את אותו הציור של "לוה וערב", ואותו ההבדל שאנו מבדילים בהא ד"ליכא לוה ליכא ערב", בין "ליכא" בעצם ו"ליכא" בפועל, אותו ההבדל ממש יש בהא ד"כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה".