מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 47
אומחלוקת מעין זו ממש אנו מוצאים גם כן בהראשונים בהכלל ש"כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", אם אנו מקפידים דוקא על חסרון בעצם של היבום, שרק אז אנו אומרים שאינה עולה אף לחליצה, או שאפילו אם יש חסרון בפועל שמצד זה אי אפשר לה לעלות ליבום ג"כ אנו אומרים שאינה עולה לחליצה.
בוהמחלוקת היא בין הרמב"ן והרשב"א בריש יבמות על קושית התוס' "וליתני שש עשרה, כגון המגרש את אשתו עמ"נ שלא תנשא לראובן והלכה ונשאה לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום, דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה? וכתב ע"ז הרשב"א: וי"ל דודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום, לפי שאינה פוטרת צרה אלא ערוה גמורה באחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו אינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמורה, אלא שאין יכולה להתיבם היא עצמה מחמת התנאים וכו', ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת וכו' שאסור דבר אחר גרם לה להאסר, דהיינו תנאי, חולצת אע"פ שאינה מתיבמת וכו' אלא שהיות שהרמב"ן ז"ל נסתפק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.
גומובן, דגם כאן תלויה מחלוקתם בזה, "דאם נימא לכל שאינה עולה ליבום מיקרי דוקא כשיש חסרון בעצם, בודאי לא שייך בכה"ג להשתמש בהכלל הזה, דחסרון מחמת תנאי נקרא רק חסרון בפועל כנ"ל, כי בכל הט"ו נשים הנה מחמת שהן ערוות בשביל זה הן אסורות להתיבם, שזאת אומרת שאף טרם שבאו לידי יבום יש האיסור של יבום עליהם. לא כן בנ"ד שלהיפך הוא שע"י היבום יתהוה דוקא האיסור ערוה. והרמב"ן סובר כנראה שהמכוון בכל שעולה ליבום עולה לחליצה הוא דוקא כשעולה ליבום בפועל ממש, ובשביל כך גם אם אינה עולה ליבום מחמת תנאי, ג"כ אינה עולה לחליצה.
דוהמעיין יראה דאותו ההבדל שמבדיל הרשב"א הוא אותו ההבדל שמבדיל התנא בפסחים (מ"ח א') לענין ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכו' מה טבל טבל מיוחד שאסור גופו גרם לו וכו' "יצא מוקצה שאין איסור בגופו גרם לו אלא אסור דבר אחר גרם לו" ואם כי הענינים שונים המה לגמרי זה מזה, אבל הנקודה ההגיונית אחת היא, והרשב"א משתמש בזה גם בלשון הגמרא הנ"ל ואומר כאן "שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי".
הכי גם שם וגם כאן אנו רוצים להשתמש בשלילה אחת להביא שלילה שניה, שם בפסחים אנו רוצים משלילת ההיתר לישראל להביא שלילת ההיתר למזבח, אעפ"י שלענין מזבח בעצמו כמובן לא שייך המושג איסור, וכאן אנו רוצים משלילת היבום להביא גם שלילת החליצה, אעפ"י שלענין חליצה כשהוא לעצמו לא שייך האסור ערוה, ובשניהם אנו מחלקים ואומרים במה דברים אמורים, בשלילה אחת גוררת גם את השלילה השניה כשהשלילה הראשונה היא מצד חסרון בעצם הדבר, ולא כן כשכל השלילה היא רק בהבפועל כנ"ל.