מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 50
אחדשנו (באות ל"ה), דאע"פ שכל איסור דרבנן נאסר מדאורייתא לדעת הרבה ראשונים מצד "לא תסור", בכ"ז אין זה איסור בעצם אלא איסור בפועל כנ"ל, וכעת עלינו להוסיף, שגם בכל ספיקא דאוריתא לחומרא אפילו לאלה הסוברים שלחומרא מדאוריתא וסוברים גם כן שזהו בגדר ודאי, כלומר, דאעפ"י שבעצם המציאות נשאר בודאי בספק, אך האיסור שבזה הוא בגדר ודאי, דזהו גופא דין התורה שכמו שאסרה ודאי חלב, כך אסרה ספק חלב, אך עכ"פ אין זה איסור בעצם אלא רק איסור בפועל, מכיון שס"ס איסור הספק חלב הוא רק מצד החלב, ואם קמי שמיא גליא, שאין זה חלב, הנה עכ"פ כל האיסור הוא בפועל ולא בעצם.
בודבר זה אפשר לנו ללמוד ג"כ מדיני חליצה ויבום, כי הלא קי"ל שבכל ספיקא בחיובי יבום וחליצה, אמרינן חולצת ולא מתיבמת, כמבואר ביבמות (מ"א ע"ב) כמו, למשל, ספק צרת ערוה וספק קרוב לו וספק קרוב לה ואף שהספק הוא ספק דאוריתא כגון בשתי כתות עדים, אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה, ואמאי לא נימא דס"ס אסורה להתיבם מדאוריתא ולפי הנ"ל אעפ"י שהמציאות היא בספק, אך כיון האיסור הוא כבר בגדר ודאי וממילא הרי יש הדין של כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה? ומה יהיה הדין אם יתברר אח"כ שבאמת היתה כן זקוקה ליבום, הלא אז תצטרך חליצה עוד הפעם, דהחליצה שנתן לה בעודנה ספק לא מועילה מצד "כל שאינה עולה ליבום" כנ"ל?
גאלא עפ"י הנחתנו דהכלל כל שאינה עולה ליבום הוא דוקא כשיש החסרון בעצם ולא בפועל ועפ"י ההנחה השניה הנ"ל דהא דספיקא דאוריתא לחומרא, האסור הוא רק בפועל ולא בעצם, מובן מאליו הטעם דחולצת ולא מתיבמת.
דואם כי אלה הסוברים דהלחומרא בספיקא דאוריתא הוא בגדר ודאי, הנה גם בספק מצוה מברכים עליה כמו שסובר הראב"ד בפרק ג' מהלכות מילה (הלכה ו') דמברכים על המילה, וכן סובר רבנו יונה דמברכין על הכסוי, כמו שהביא הרא"ש בפרק כסוי הדם - הנה שאני ברכה דמברכים גם כן על מצוה דרבנן אעפ"י שכל המצוה מצד "לא תסור" הוא ג"כ כאמור לעיל, שבזה אנו מבדילים כנ"ל בין חסרון בעצם ובין חסרון בפועל, הנה בספק שכל הלחומרא הוא בפועל כנ"ל שפיר חולצת.
הובהנחה זו דלהחומרא בספיקות היא רק בפועל, ולא בעצם, מתישבת הקושיה הידועה שמקשים על אלה הסוברים דספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא, מהגמרא במנחות (ו' ע"א) דאנו למדים שם מהפסוק "מכל אשר יעבור תחת השבט" פרט לטריפה שאינה עוברת, ואמרינן שמה, דאי ממשקה ישראל מן המותר לישראל, הוה אמינא למעוטי היכי דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר", ולדבריהם למה לי קרא, הרי בלאו הכי תאסור מספיקא שמה נטרפה ולבסוף הקדישה כאן דהא טריפה שאינה נכרת, בלשמא למאן דאמר טריפה אינה חיה, י"ל שחיתה לאחר הקדישה י"ב חדש, אבל למ"ד טריפה חיה למה לי קרא, בלא"ה אסור מספיקא?
ואבל לפי ההנחה הנ"ל בהגדר דספיקא דאוריתא לחומרא, מובן מאליו שקושיה זו מסולקת מעיקרה, דלפ"ז אפשר להשתמש בהכלל דספיקא דאוריתא לחומרא רק לענין התנהגות בני אדם שבפועל המה צריכים להחמיר, ולא לעניני מזבח, ששם אנו דנים רק על הדבר בעצם, כי שם העיקר הוא הקמי שמיא גליא, ולולי המקרא מיוחד על טריפה ולא מצד הספק שמא פסול זה מטעם ממשקה ישראל אז היה הקרבן נשאר רק ספק פסול, אבל בכל הא פגם לא ודאי פסול מטעם ספיקא דאוריתא לחומרא.