מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 51
אויתחדש לנו מזה עוד הנחה, דכל דבר שהוא אסור לישראל מצד ספק, אם יקריב למזבח, אל לנו להגיד דלהמזבח כבר פסול הדבר בודאי מצד דהא סוף סוף בודאי אין זה מן המותר לישראל אחרי דדינא הוא בספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא, דלא כן הדבר, מאחר שהנחנו דלהחומרא בספיקא הוא רק בפועל ולא בעצם, ואחרי שהנחנו מקודם שמדין המותר לישראל אפשר למעט רק דבר שאסור בעצם ולא בפועל, ממילא אין על זה המעוט ואם יקריב דבר שכזה יהיה בזה רק ספק פסול ולא יצטרך להביא קרבן אחר.
בולא עוד אלא שאני רוצה לחדש דג"כ לאלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לקולא הוא ג"כ רק לענין בפועל ולא לענין בעצם, כלומר, שכמו אלה הסוברים דספיקא דאוריתא לחומרא, הכוונה לענין התנהגות בני אדם, שהנה צריכים להחמיר עליהם בודאי, ככה סוברים אלה שמה"ת צריכה להיות התנהגות בן אדם בזה לקולא בודאי, אבל בנוגע לעצם הדבר בזה אין שום מחלוקת, וסוברים דעצם הדבר כשהוא לעצמו נשאר בספק.
גוע"י כך תסולקנה גם הקושיות שהקשו על אלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לקולא, מהא דחולין (י"ב ע"א) דילפינן דאזלינן בתר רובא מפסח וקדשים ולא חיישינן, דלמא טריפה היא, דלשיטתם קשה, ומה בכך הא ס"ס נשאר הדבר רק ספק ומה"ת לקולא? ומהא דר"ה (י"ג מ"א) דאמר התם "מהיכן הקריבו עומר דלמא הביא שליש ביד עכו"ם ורחמנא אמר קצירכם?" שלדבריהם קשה דקארי לה מאי קארי לה מאחר דספיקא דאוריתא מותר? ולפ"ז, הקושיות מעיקרא ליתא, דכל הנ"מ בין אלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לחומרא, ובין אלה הסוברים דספיקא דאוריתא מה"ת לקולא, הוא רק לענין אכילת הדיוט, ולא לענין אכילת גבוה, דשם אין שום נ"מ, וכולהו סוברים דעצם הדבר נשאר בספק ובשביל כך לכתחילה לא יקריב ואם הקריב הורצה.
דויתחדש לנו מזה ג"כ, דאם יהיה לנו ספק אם זהו בכלל "מן המותר לישראל" לא יהיה לנו בזה שום נ"מ בין אלה הסוברים דמה"ת לקולא, דלשניהם הדבר נשאר ספק, ואף אלה הסוברים דמה"ת לקולא והישראל בעצמו מותר בזה הדבר, אבל כאן דלענין "מן המותר לישראל", אנו מביטים על העצם ולא על הבפועל, והעצם נשאר בספק לכולי עלמא.
הויתחדש לנו מזה גם כן דבכל ספיקא דאוריתא, אעפ"י שהלחומרא הוא מדאוריתא, בכ"ז אי עבר על זה לא נגיד בזה את הכלל של "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", ואת הכלל של מצוה הבאה בעברה לפי הנחתנו הנ"ל, דשני הכללים נאמרו רק כשהעברה והלא תעבוד הם בעצם ולא רק בפועל.
וובעצם ההנחה בהגדר ספיקא דאוריתא לחומרא, הנה החומרא היא רק בפועל ולא בעצם, עיין עוד מחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' כ"ח, שלדעת הראשון כל ספק בשחיטה פטור מכסוי, משום דלא קרינן בית אשר יאכל, והש"ך חולק על זה, ונראה שבזה הוא המחלוקת דבודאי לא בעינן אשר יאכל בפועל אלא רק שיהיה ראוי בעצם לאכילה, ולהט"ז סובר דלהחומרא נאמר גם בעצם ובשביל כן הוא פטור והש"ך סובר כהנחתנו הנ"ל, בשביל כך הוא מחויב בכסוי הנ"ל.