מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 52
אכל טומאה באה בודאי בעצם הדבר, ובזה שאני טומאה מאסורים שהם מחולקים, כאמור, לאסור חפצא ולאסור גברא, ולאיסור גופו גרם לו - אסור בעצם, - ולאסור דבר אחר גרם לו - אסור בפועל, ולעולם בטומאה תמיד הטומאה היא בעצם הדבר ואף בטומאת אדם, הנה האדם גופא משמש בתור הדבר או בלשון הגמרא בתור החפצא הנושא את הטומאה.
בכי הטומאה היא תמיד טומאת הגוף, והטומאה עוברת מגוף לגוף, ואם נוגעים באב הטומאה נעשה המנוגע ראשון וכו' וכו', וזה בא באופן של ממילא, כלומר: שאם נגע באב הטומאה, למשל, אינו נעשה ראשון לטומאה מצד האיסור שבדבר שלא היה צריך לנגוע בו, אלא ההסתעפות המתפשטת מגוף לגוף ומחפצא לחפצא.
גוזהו ההבדל העיקרי בין אסור לטומאה, שבאיסור גם באיסור חפצא לא יתכן הדבר בלי גברא אלא שבאיסור חפצא, החפצא הוא הנושא של האיסור, והגברא הוא הנשוא, אבל עכ"פ בלי גברי לא יתכן אסור, משא"כ טומאה, שבטומאה יתכן גם בלי גברא כלל.
דאולם מתעוררת שאלה אם כל איסורי דרבנן המה כנ"ל רק בגברא ולא בחפצא וכל היסוד של טומאה הוא רק מהות חפצא, א"כ איך תצוייר טומאה מדרבנן שגם בזה יש הדינים של ראשון ושני וכו'?
הע"ז כבר עמדתי בספרי ד"מ דרך הקודש ח"א שמעתתא א' (פ"ז), ואמרתי שע"ז נאמר "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", כלומר, כיון דס"ס ע"י ה"לא תסור" כתבו יפה לגזור ולאסור כל כמה שמוצאים לנחוץ, הנה יכולים הם לתקן ולגזור "כעין דאוריתא" בכל הדברים המסובבים והמסתעפים מדאוריתא אעפ"י שחסר לזה מקור הסבה, ויסוד ושורש הדבר שיש בהדאורייתא, כלומר שיכולים הם לתקן כל הפרטים בפועל מה שיש בדאורייתא, אעפ"י שבהפועל מדאורייתא בא ממילא מצד עצם הדבר, וכאן זה חסר. וציור שכזה יש בטומאה, שבטומאה דאורייתא, הנה אם נגע בראשון שנעשה שני זהו כבר באופן של ממילא, כיון שהטומאה של האב היא בעצם הדבר, אבל בטומאה דרבנן זה גופא תקנתא רבנן שיהיו כל הדינים שיש בטומאה דאורייתא אעפ"י שבכאן כבר לא נעשה זה באופן של ממילא דהא באמת לא נגע בדבר טמא, דהטומאה אין בעצם הדבר, אלא על האדם מצד "הלא תסור".
וובזה ביארתי שמה בסוגית דר' חנינא סגן הכהנים בפסחים (י"ד ע"ב) שנראה שמה, שאין חדוש בדבר אם מוסיפים טומאה על טומאתו בטומאה דרבנן, מפני שאפשר "לשרוף בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה", אעפ"י "שמוסיפין טומאה על טומאתו" הנה אין ההוספה רק בזה, שהראשון לטומאה יכול לטמא את אחרים יותר, דהא כיון דלשריפה אזלי הרי כבר בין כך ובין כך לא יטמא עוד את אחרים, אלא שההוספה היא בטומאת עצמו גופא, כלומר, דכל ראשון לטומאה יש בהדבר טומאה יותר חזקה מטומאת השני לטומאה, וכח ההתפשטות שיש לראשון לטומאה על שני לטומאה הוא רק ראיה לדבר על זה, וממילא הוספה זו שייכת רק בטומאה דאורייתא שמקור הטומאה הוא בעצם הדבר ומה שהוא ראשון לטומאה, טומאתו יותר חזקה ממה שהוא רק שני לטומאה, לא כן בטומאה דרבנן, שאעפ"י שגם בזה יש שמות שונים, שם ראשון לטומאה ושם שני לטומאה וכו' והראשון לטומאה מתפשט יותר מהשני, הנה זה רק דינים בהתפשטות הטומאה, אבל אין זה מוסיף כלום בעצם הטומאה כיון דבין כך ובין כך אין הטומאה בעצם הדבר כנ"ל.
זוזהו ג"כ ההסבר בהא דגם נדר מדרבנן חייב לבטל דבר מצוה כמבואר בר"ן נדרים (ט"ו ע"ב), אעפ"י שכל הטעם שנדר חייל לבטל דבר מצוה, כידוע משום דהנדר חל בחפצא, וכל דרבנן הוא כנ"ל רק בגברא, אך זהו ג"כ ציור של "כל דתקון רבנן מעין דאוריתא תקון" כמו בטומאה הנ"ל.
חומובן שאין בזה סתירה למה שהנחנו בספרנו זה בח"א במדת "עצם והסתעפות", שאי אפשר שיהיה חידוש שכזה, שתצא ההסתעפות מהדבר בלי עצם הדבר גופא, כי ב"חידוש שכזה יש סתירה מינה וביה", דכאן בדרבנן זה לא נקרא "הסתעפות מהדבר" אלא אנו מוזהרים על כל פרט ופרט של דרבנן מצד "הלא תסור" כמו שאנו מוזהרים על עיקר הדבר שממנו באים הפרטים.
טומובן ג"כ שאין סתירה למה שהנחנו (באות ד'), דכל איסור דרבנן אם אנו דנים על עצם הדבר, נקרא ראוי מדאורייתא? דשם מדובר על דברים צדדיים שאנו באים להוציא מתוך הדין דרבנן, כמו, למשל, ששחיטה שאינה ראויה מדאורייתא פטור מד' וה' אבל אם רק מדרבנן אסורה באכילה חייב בד' וה', שמובן שעצם הדין של דרבנן לא נאמר לענין ד' וה', משא"כ אם תקנו בפירוש דבר כעין דאורייתא יש לזה כל הפרטים המסתעפים מדאורייתא, אעפ"י ששם מסתעפים הפרטים האלה ממילא מעצם הדבר, וכאן לא שייך זה כנ"ל.