מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 53
אונוסיף עוד כלל הגיוני במדת בעצם ובפועל הידוע לנו מתוך חקר ההלכה:
בשאנו מביטים בסתירות בין שני דברים המתנגדים זה לזה על עצם הדבר ולא על הבפועל שבדבר.
גכלומר, שבמקום שיש שני דברים המתנגדים זה לזה והראשון אינו מניח להשני לחול, הנה במה דברים אמורים, כשהדבר השני סותר מצד עצמותו את הראשון, אבל אם הסתירה היא רק מצד הבפועל שבדבר, שאם יהתהוה הדבר השני לא יהיה אפשר לקיים את הדבר הראשון בפועל, אין זה מונע שהדבר השני יחול וממילא מתבטל הדבר הראשון מצד אי אפשרותו להתקיים בפועל.
דואת זה אפשר לנו ללמוד מזה גופא שנדר חל לבטל דבר מצוה ואין שבועה חלה לבטל מצוה ובהסבר הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ג מה"ל נדרים (הלכה ז') "מפני מה נדרים חלים על דבר מצוה ושבועות אינן חלות ע"ד מצוה? שהנשבע אוסר עצמו על הדבר שנשבע עליו, והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר עצמו וכבר עצמו מושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה, והאוסר דבר זה בנדר דבר זה הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני".
הוכאן יש לנו אותו הציור ממש. הדברים המתנגדים זה לזה הם: המצוה והנדר או השבועה. חיוב המצוה הוא תמיד מוקדם להנדר והשבועה, כי עי"ז הוא מושבע ועומד מהר סיני וזה אינו מניח להשני להשבועה לחול, ואם כי הנדר חל זהו מפני שכאן אין סתירה בעצם הדבר כי כמו שאומר הרמב"ם "ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני", וכשאמר למשל, קונם סוכה שאני עושה, הנה רק הוא מחויב לישב בסוכה, אבל אין שום חיוב בעצם הסוכה וממילא אין שום התנגדות לעצם חלות הנדר, ואם שבפועל ס"ס יש התנגדות, כי שחל הנדר לא יהיה באפשרותו לקיים המצוה, לא איכפת לנו בזה מכיון שאין התנגדות בעצם הדבר, ומכיון שחל הנדר שוב הוא אסר את המצוה שקדמה להנדר.
וומעין דוגמא ממ"ש לההבדל בין נדר לבין שבועה לענין בטול מצוה אנו מוצאים גם כן בההבדל שבין הכחשה ששניהם נאמנים בשוה, מפני "מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני", ובין "פסלינהו בגזלנותא" שהאחרונים נאמנים לגמרי והראשונים פסולים, שאמנם כבר הכנסתי את זה במדת עצם והסתעפות (אות י"ח), אבל כדי שיהיה ההסבר שלם אנו זקוקים גם למדת "בעצם ובפועל".
זכי שם הסברנו את ההבדל בזה שאיננו כמו שמרגלא בפומי להגיד, שבגזלנותא האחרונים פוסלים את גופם על עצמם, בעוד שבהכחשה מכחישים רק את המעשה, כי באמת כמו שכתוב בתורה "לא תגזול", ככה כתוב ג"כ "לא תענה ברעך עד שקר", ואם מכחישים את המעשה הרי אומרים שהראשונים עברו על הלאו הנ"ל, ומאידך גיסא, גם בגזלנותא הרי מבטלים האחרונים את נאמנות המעשה שאמרו הראשונים, אלא שההבדל הוא בעצם והסתעפות. בהכחשה בא עצם העדות על המעשה ופסול הגוף מסתעף ממילא, ובגזלנותא להיפך, עצם העדות בא על גוף העדים, ובטול המעשה מסתעף ממילא.
חאבל סו"ס שוב יש לנו אותו הציור, שאין אנו מביטים בסתירה בין שני דברים על הפועל יוצא אלא על עצם הדבר, כי סוף סוף הלא גם בגזלנותא סותרים האחרונים את עדות הראשונים מה שלכאורה אין בכחם, כי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, אלא מכיון שאין הסתירה בעצם הדבר, כי אפשר לתפוס את המעשה שהגידו הראשונים ביחד עם עדות האחרונים, שהראשונים גזלנים המה, אעפ"י שהפועל יוצא מזה הוא סתירת נאמנות המעשה של הראשונים, לא איכפת לנו בזה, ומתקבלת עדות האחרונים וממילא נסתרה עדות הראשונים.
טושוב אנו רואים שתי הלכות הרחוקות לגמרי זו מזו ונאמרו "בסדרים" שונים אך נקודה הגיונית אחת להן.
יואותו היסוד הוא ג"כ כדינא דריב"ב בב"ב (ק"ל ע"א), שאע"פ שהאדם אינו יכול להגיד "איש פלוני ירשני במקום שיש בת" וכו', בכ"ז "אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים", ואע"פ שלכאורה גם בזה יש עקירה מן התורה, כי מן התורה זוכים בירושה כל הבנים וכל אחד לוקח חלק שוה, אך מכיון שאין בזה סתירה בעצם כי בעצם הלא כל אחד הוא יורש את הכל וכל החלוקה הוא רק בפועל לא איכפת לו.