מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 54
אוהיסוד הזה מפורש עוד יותר בגמרא מפורשת בכתובות (י"ט ע"ב) "בעיא מיניה רבא מרב נחמן, תנאי היו דברינו מהו, מודעה ואמנה היינו טעמא דקא עקרי ליה לשטרא, והאי נמי קא עקר לשטרא, או דלמא תנאי מלתא אחריתי היא. א"ל, כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאיכו וחותו לדינא".
בוהציור כאן הוא באופן יותר בולט, כי בעדות הלא קי"ל "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" ואם יש לנו שתי הגדות הסותרות זו לזו אנו תופסים את ההגדה הראשונה ומבטלים את ההגדה השניה, אבל במה דברים אמורים כשההגדה השניה סותרת בעצם את ההגדה הראשונה, וזהו כשאומרים מודעה ואמנה היו דברינו, אבל אם אין הסתירה בעצם הנאמנות של ההגדה הראשונה, אלא רק בהפועל יוצא של הנאמנות הראשונה, וזהו כשאומרים "תנאי היו דברינו" שאעפ"י שס"ס אם לא נתקיים התנאי בטלה ההגדה הראשונה, בכ"ז אין זה בכלל "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" כיון שאין כאן סתירה בעצם כנ"ל. וזהו מה שאומרים בקיצור "תנאי מילתא אחריתי הוא", כלומר, שאין סתירה בעצם אלא בבפועל שבדבר. ועי' במדת "שלילה והעדר" שנתנו הסבר לזה גם על פי המדה הנ"ל, אבל המעיין יראה שבכל זאת אנו זקוקים ג"כ לההבדל שבין בעצם ובין בפועל הנ"ל.
גוע' שם עוד, עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, א"ר פפא תרויהו בשטרא מעליא קא מסהדי והא דקאמר תנאי הוי ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע, אי הכי אפילו תרויהו נמי? אלא אמרינן הני למיעקר סהדותיהו קאתו האי נמי למיעקר סהדתייהו קא אתי", ועי' בתוס' שם ד"ה או דלמא, שדחקו בזה, ולפי דברינו יתבארו הדברים בנקל, דכמו בהא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יש הבדל בין סתירה בעצם ובין סתירה בפועל, ככה ג"כ בהא "דאין עד אחד במקום שנים" הוא דוקא כשהעד האחד סותר בעצם את דבר השנים, אבל אם אין הסתירה רק בפועל, אז מתקבלת גם עדות האחד. וע"כ הוא שואל בצדק, שאם נבוא בעד אחד אומר תנאי מצד אין עד אחד במקום שנים ולא נבדיל בין סתירה בעצם ובין סתירה בפועל, א"כ אפילו בתרי נמי כשאומרים תנאי היה לא יהיו נאמנים מצד "כיון שהגיד", והמסקנא היא "אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קא אתי".
דומבואר הענין עוד יותר עפ"י מה שהוכחנו שהלשון עקירה מורה על דבר שכן התהוה אעפ"י שביחד עם התהוות באה ג"כ עקירה, כמו, למשל, הא ד"חכם עוקר את הנדר מעיקרו" שאין זה בבחינת איגלאי מילתא למפרע שהנדר לא חל כלל שא"כ לא היה לו להחכם מה לעקור, אלא שהוא עוקר את הנדר מעיקרו, וה"נ בתנאי, שאעפ"י שאם לא נתקיים התנאי בטל המעשה למפרע, אין זה בבחינת גלוי, שאיגלאי מילתא שלא התהוה כלל המעשה, אלא בבחינת עיקור שנעקר למפרע - והלשון הזו ג"כ מוכיחה על מה שהנחנו במדת "שלילה והעדר" הנ"ל שבטול התנאי לא מביא להעדר המעשה, אלא לשלילת המעשה.
הוזהו ג"כ היסוד להלכה ש"הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד" ו"קונמות מפקיע מידי שיעבוד" והר"ן המשיך לחדש מזה דגם המשכיר יכול לאסור את ביתו על השוכר בנדרים (מ"ו ב'), דגם שמה יש שני דברים המתנגדים זה לזה, מקודם היה השיעבוד או השכירות, ואחר כך בא ההקדש, השחרור או הקונמות, ואין האדם יכול להפקיע ע"י הדברים האלה את הבעלות של אחרים, ובכן הלא יש שני דברים המתנגדים זה לזה, שהראשון היה צריך לעכב להשני שלא יתהוה, אלא שוב הסתירה איננה בעצם אלא בהפועל יוצא שבדבר, דהא עצם הדבר אעפ"י שהוא משועבד לאחרים הוא של הלוה, ובזה ג"כ במשכיר ושוכר, שעצם הדבר של המשכיר הוא ואין סתירה שיחול ההקדש וכו' על עצם הדבר, וכיון שחל אז ממילא נפקע השיעבוד, שזאת אומרת שלהיפך שהדבר השני סותר את הראשון.
וועכ"פ היסוד שבהלכה זו הוא ג"כ שאין אנו מביטים על הסתירה שבפועל אם אין סתירה בעצם הדבר.