מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יד; בעצם ובפועל 55
אועל היסוד הזה שהחסרון של אינו שלו בממון הוא חסרון בעצם והחסרון של "אינו ברשותו" הוא חסרון בפועל, אפשר לבאר את הסוגיא של "תקפו כהן" בב"מ (ו' ע"א וע"ב) שביחוד עמדו כל הראשונים שמה על עצם הבעיא "אם תימצי לומר תקפה אחד בפנינו, אין מוצאין אותה מידו, הקדישה בלא תקפה מהו, כיון דאמר מר אמירתו לגבוה, כמסירתו להדיוט כמאן דתקפה דמי, או דלמא השתא מיהא הא לא תקפה, וכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש וגו', מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו לאפוקי האי דלא ברשותו" שהתוס' פרשו שם, שגם זה מיירי בשתק ולבסוף צוח, אבל מה תמוה הוא זה, כי הלא כל הסוגיא סובבת על ספיקא דממונא בכל מקום, אי מועלת תפיסה אפילו בצוח מעיקרא, והראיות שמביא שמה "מספק בכורות", ומ"הספקות נכנסין לדיר להתעשר". אין להן ענין כלל עם "שתק ולבסוף צוח", אלא עם הדין אי מועלת תפיסה בספק ממונא? והמתבאר מתוך הראשונים שבשמ"ק ובהפנ"י הוא: כי אמנם הספק בהקדישה הוא אפילו בצוח מעיקרא, כי "את"ל תקפה אחד בפנינו, אין מוצאין אותה מידו בשתק ולבסוף צוח" שמע מינה, שגם לפני התפיסה אין הדבר כל כך בגדר ודאי שהדבר הוא של התופס, כי לולי היה זה בגדר ודאי לא היה מועיל אפילו בתפס ושתק ולבסוף צוח, כי בודאי סתם אם יבוא אחד לתפוס משל חברו אפילו אם ישתוק הבעל דבר לכתחילה ג"כ אין בתפיסתו כלום, כי השתיקה באה מפני שחושב שאין לו מה לצווח בהיות שכו"ע יודעים שהוא תופס דבר שאינו שלו, ואם בנ"ד בשנים אוחזים בטלית מועילה התפיסה בשתק ולבסוף צוח, ש"מ, שגם טרם התפיסה אין החציה של כל אחד מגדר ודאי, וממילא בהקדש שיש בזה ספק אסורא, היה צריך ההקדש לחול מספק.
באבל עדיין לא ברור הצד השני של הבעיא "או דילמא השתא מיהא הא לא תקפה וכתוב איש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו" וכו', הא ס"ס ספק איסור הוא כיון שאנו תופסים בנ"ד שגם טרם שתפס מידי ספיקא לא נפקא? והפנ"י מעיר גם על זה, למה בא כאן רק מטעם שאינו ברשותו, ולא בא מטעם "שאינו שלו"?
גאבל לפ"ד חדא מתורצת בחברתה - דאמנם מובן מאליו שאין כאן לבוא מטעם חסרון של "אינו שלו", אחרי שס"ס יש בזה משום ספק, כי כנ"ל "את"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו", ש"מ, שגם לפני התפיסה אין זה הדבר בגדר ודאי, וס"ס היה ראוי ההקדש לחול מצד ספק שלו. אכן במה דברים אמורים, אם היינו צריכים בהקדש רק "לשלו", אבל מכיון שאנו צריכים גם ל"ברשותו", אפשר שבזה לא שייך כלל לבוא מצד ספק, כי ספק אינו ברשותו הוא כמו ודאי אינו ברשותו.
דוההסבר הוא כנ"ל ד"שלו" הוא מושג של "בעצם" וברשותו הוא מושג של "בפועל". ובשלמא על "שלו" שייך ספק, דס"ס אפשר דקמי שמיא גליא ששלו הוא אעפ"י שעכשיו הדבר הוא ביד השני, אבל על "ברשותו" שהוא כאמור רק מושג של "בפועל" לא שייך כלל לבוא מצד קמי שמיא גליא, כי בפועל זוהי המציאות כפי שהיא עכשיו וזה ודאי שבמציאות העכשוית כל זמן שלא תפס הדבר אינו ברשותו בפועל.
הולשיטת התוס' שהבעיא היא בשתק ולבסוף צוח, שלכאורה עוד יותר קשה, מהו הספק שתהיה כאן מניעה מצד אינו ברשותו, מאחר שע"י השתיקה איגלאי מילתא למפרע שלפני ההקדש כבר היה הדבר שלו והמחזיק ג"כ לא נתכוון לגזול מעולם כי לולא זה לא היה שותק?
ואך לפי הנ"ל ולפי מה שהארכנו להוכיח במק"א האיגלאי מלתא למפרע בא רק לברר את הדבר בעצם ולא בפועל, הנה זהו גופא הספק, מכיון דבעינן בהקדש לא רק לשלו, אך גם לברשותו, וברשותו זהו מושג של בפועל כנ"ל לא יהא שייך בזה לומר איגלאי מילתא למפרע.
זואמנם במדת "החיוב והשלילה" הארכנו להוכיח מהסוגיא בפסחים (ל' ע"ב) במחלוקת אביי ורבא, אי בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, שגם בנוגע לברשותו אנו משתמשים בהכלל של איגלאי מילתא למפרע, דאם לא כן מדוע אמרינן שלאביי אם אקדיש מלוה מקודשת הא סוף סוף בשעה שהקדיש לא היה הדבר ברשותו, וע"כ שגם בנוגע לרשותו אמרינן למפרע הוא גובה, זאת אומרת, שאיגלאי מילתא למפרע שגם אז היה הדבר ברשותו.
חאבל אין פלא בדבר, אם בסוגיא אחת ספוקי מספקי לה ובסוגיא שניה פשיטא לה להגמרא.