מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 41
אואעפ"י שאמרנו שמה שהקדש מפקיע מידי שעבוד הוא רק מפני זה שיכול לסלקו בזוזי - כנ"ל בשם התוספות, ובמקום שאי אפשר לו לסלקו בזוזי אז לא מפקיע מידי שעבוד, בכ"ז אנו מוצאים דברים שהמה כעין שעבוד, וההקדש מפקיע אותו, אעפ"י ששם לא שייך סלוק בזוזי.
בלמשל, בהשותפין שנדרו הנאה זה מזה שאסורין ליכנס לחצר למאן דס"ל אין ברירה, שהטעם הוא ג"כ, מפני שקונמות מפקיעה מידי שעבוד, וכמו שהסביר הר"ן שם "דהיינו טעמייהו דרבנן, משום דאי אפשר לומר דכל חד קני לכוליה חצר קנין הגוף לעולם, דאי דמר לאו דמר, ואי אפשר לומר ג"כ שבשעה שמשתמש בו איגלאי מלתא למפרע שבשעת קניה קנה ליה לההוא שעתא קנין הגוף, דאין ברירה, אלא כל חד מהנך שותפין יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף דהיינו חלקו, וקנין שעבוד בחלקו של חברו שאין הלוה יכול לעכב עליו - וכו' - הלכך קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חברו קונמות מפקיעה אותו".
גוכן הוא הדין באשה שאומרת קונם ידי לעושיהן, דאף דהידים של האשה משועבדות הן לבעל לענין מעשה ידיה בכ"ז הקונמות מפקיעה מידי שעבוד.
דוכן ג"כ מבואר שם בר"ן ולהלן (בדף מז, א) שהמשכיר יכול לאסור על השוכר אפילו כשנתן כבר השוכר את שכרו להמשכיר, וג"כ הטעם מפני שקונמות מפקיע מידי שעבוד, אעפ"י שבכל הענינים האלה כמובן אי אפשר לבוא מצד דמצי לסלוקי בזוזי.
האכן ההבדל הוא בין שעבוד הבא לידי גוביינא ובין שעבוד שאינו בא לידי גוביינא לעולם - כהציור של שני שותפין או ידי האשה המשועבדות למעשה ידיה - וכן משכיר לשוכר.
וכי בכל שעבוד באופן הרגיל, שזהו שעבוד בע"ח, הנה מלבד השיעבוד שבהוה יש בזה משום עומד לגבות, ואם כי גם "כל העומד לגבות לאו כגבוי דמי", וביחוד לרבא שבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, אבל ס"ס במקום שאי אפשר לסלוקי בזוזי הנה זהו הוה כמו ציור של שני שותפין שלכל אחד יש זמן מיוחד, שכאמור שאפילו לראב"י שיש ליה ברירה בזה, בכ"ז שום אחד מהם לא יכול להקדיש קדושת הגוף אפילו שמקדיש בזמן המיוחד לו - אבל בהציורים הנ"ל, בשותפות למאן דלא ס"ל ברירה שלכ"א יש לו קנין הגוף בחלקו ושיעבוד על חברו כנ"ל במשכיר ושוכר ובשיעבוד מעשה ידיה של האשה, שכאמור שבכל אלה הוא שיעבוד בלי גוביינא, בכל זה אין אנו מתחשבים עם בעל השיעבוד אלא עם בעל גוף הקרקע.