מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 40
אאכן בכ"ז החידוש בדין שמחדש דבשותפות לזמן לא נגיד דקדושה לא פקעה בכדי, יש לנמק עפ"י מדה אחרת, עפ"י מדת "מציאות ודין" - ששם הוכחנו דעל ממון של חברו אין רק דין איסור של לא תגזול, אלא שבעלות זוהי בעיקרה מציאות וממון של אחד כלפי השני כאילו אין הדבר במציאות כלל, וע"כ אם כי אין בעל הדבר גופא יכול להגביל את הדינים המסתעפים מהדבר, ובשביל זה לא יכול ג"כ להגביל את ההקדש רק לזמן ידוע, הנה כל זה בנוגע להדינים, אבל אם אחרי שעות ידועות נעשה קנינו של השני כמו בשותפין זה נחשב כאילו אחרי שעות ידועות אין כלל מציאות הדבר לגמרי, וממילא כמו שאי אפשר בזה הפשטת קדושה - וזהו הדין של בהמה של שני שותפין הקדישה חציה וכו' - כך אין בזה ג"כ הסתעפות קדושה - ורק לענין קדושת אשה יש לחלק בין הדברים הנ"ל, מפני ששמה אין העכוב מצד אחר, אלא מצד הבעלי דברים בעצמם שהמה אינם בעלים על ההסתעפות כנ"ל.
בוממילא בכה"ג בשני שותפים כנ"ל, אם יקדיש אחד בהשעות המיוחדות לו לא יחול ההקדש בתור קדושת הגוף, אלא רק בתור קדושת דמים, ובזה דמיא ההסתעפות לההתפשטות. שכשם שבמקום שלא תוכל הקדושה קדושת הגוף להתפשט על כל הגוף, אין בזה קדושת הגוף, ככה ג"כ במקום שאי אפשר לקדושת הגוף להסתעף על כל הזמן העולמי, ג"כ אין קדושת הגוף, וכדברי הר"ן "דכל קנין הגוף שאינו רק לשעה קנין פירות מיקרי", או לפי הגדרתנו הנ"ל שכל איכות המוגבלת בזמן איננה איכות עצמית.
גוראיה לכך גם מעבד של שני שותפין שעובד יום אחד לזה ויום אחד לזה, ולפי דברי הר"ן בנדרים בפ' השותפין הנ"ל דבזה אמרינן יש ברירה, א"כ אמאי לא יועיל שחרור של אחד מהשותפין לגמרי, דכמו דקי"ל דקדושת הגוף לא פקעה בכדי כך קי"ל ג"כ דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד, כמו שמבואר בירושלמי שזה הטעם מה דשחרור מפקיע מידי שעבוד?
דאבל לפי זה מובן דלא קשה דבממון של חברו איננו בעלים אפילו בפרטים שכאלה שמסתעפים ממילא כנ"ל.
הועיין שם בגיטין (מב, א) "נגחו שור, יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו, אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה וכו'? באיסורא לא קאמרינן" - וההסבר בזה הוא ג"כ כדברינו הנ"ל, ששחרור הוא איכות עצמית מעין קדושת הגוף, וכמו שאמרנו שכל איכות המוגבלת בזמן איננה איכות עצמית, וממילא כיון שהשחרור מוגבל בזמן, רק ליום אחד, כבר אין זה שחרור גמור.
וכל זה במקום שהשחרור מצד עצמו לא יוכל להסתעף לעולם אבל במקום שמצד עצמו יוכל להסתעף לעולם, שם אפילו אם נשתחרר רק לזמן הוא נשאר משוחרר לעולם. וציור זה אנו מוצאים בשכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, חוזר בנכסים ואינו חוזר מעבד שכבר יצא עליו שם בן חורין בגיטין (ט, א), ועי' ברש"י שם שהטעם הוא מפני "שנשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם". וכבר ביארנו במק"א, שרש"י סובר שחזרה וקנין המה שני מושגים, ובשכ"מ הקנין נעשה תיכף, אלא שאפשר בחזרה כשעמד, ובשחרור שזהו מעין קדושה לא שייך זה, ואעפ"י שלכתחילה נעשה השחרור רק עד זמן של העמידה, בכ"ז נמשך השחרור לעולם ג"כ מהטעם של "לא פקעה בכדי".
זוהא דמפקיע מידי שעבוד אעפ"י שהשעבוד הוא כבר ממונו של חברו? עי' בתוס' גיטין (ד, מ' ב ד"ה הקדש), שזהו באמת דוקא לרבא דסובר דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, ומשום שיכול המלוה לסלקו בזוזי, והיכא דלא יכול המלוה לסלקו בזוזי גם רבא מודה, ובכן שם גם לאחר זמן לא נעתק השדה למלוה רק אם אין הלוה מסלק להמלוה בזוזי, ועכ"פ בשעה שהקדיש לא היתה בעלות של הלוה על השדה מוגבלת כלל בזמן, וכיון שההקדש חל בלי שום הגבלה אז אפילו אם הגיע הזמן של הפרעון ואינו מסלק להמלוה בזוזי ג"כ ההקדש מפקיע מידי שיעבוד, משא"כ בהקדש שכזה שבשעה שהקדיש היתה מוגבלת בזמן, שם אין אנו אומרים דלא פקעה בכדי כנ"ל.