מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 39
אוראיתי להגר"ש שקופ זצ"ל בקונטרסו "מערכת הקנינים" שרוצה לחדש דגם דין של קדושת הגוף לא פקעה בכדי הוא ג"כ דין של התפשטות הקדושה, דכמו שיש התפשטות בגוף הבהמה והאומר רגלה של זו עולה כולה עולה, ככה יש ג"כ התפשטות בזמן והקדושה ליום אחד מתפשטת גם לעולם.
בורוצה לחדש דבהמה של שני שותפין שכל זמן שלא חלקו שאמרינן יש ברירה וכ"א משתמש בשלו בשעות מיוחדות, כמו שמבואר בר"ן נדרים בריש פ' השותפין שאם יקדיש אחד מן השותפין בהשעות שהוא משתמש בה, לא נימא על זה דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וישאר הקדש לעולם, כמו שאין אנו אומרים בבהמה של שני שותפין שהקדיש חציה שתתפשט הקדושה בכולה כמבואר בקדושין (ז, א).
גוהנה עצם ההנחה הנ"ל בודאי שהונחה בטעות, ומהגמ' דקדושין הנ"ל גופא יש סתירה גלויה, דהרי שם אנו מבדילים בין בהמה ובין אשה שיש דעת אחרת המעכבת, ובכ"ז באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלי גט, אעפ"י שגם שם יש דעת אחרת המעכבת, דגם האשה מצדה אינה מתרצית רק על יום אחד, וכבר העיר על זה ה"אבני מלואים", ותירצנו את זה והיסוד הוא כנ"ל שיש הבדל בין הגבלה בעצם הדבר ובין הגבלה בהפרטים המסתעפים מהדבר וזהו ההבדל בין חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת כלל, ובין היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלי גט, - משום דבאופן הראשון בחצייך מקודשת לי שגוף האשה הוא ג"כ עצם בלתי ניתן להתחלק, אבל כיון שההגבלה היא בגוף העצם אז ממילא לא חל כלל, אבל באופן השני באומר היום את אשתי שההגבלה היא בדבר המסתעף על זה גם הבעלים גופא אינם הבעלים להגביל וכנ"ל.
דובכן הרכיב הגאון הנ"ל שתי מדות שונות, מדת ההתפשטות ומדת ההסתעפות, כי רק באומר רגלה של זו עולה אנו צריכים להתפשטות, כי הקדושה של חלק אחד מהבהמה מובן שאינה מסתעפת מקדושת החלק השני, כי כל חלק הוא חלק מעצם הבהמה, ואנו זקוקים רק למדת ההתפשטות, שתתפשט הקדושה מחלק אחד על השני, משא"כ כשמקדיש קדושת הגוף על זמן ידוע הקדושה נמשכת גם אחרי כך לא ע"י מדת ההתפשטות אלא על ידי מדת ההסתעפות כנ"ל.