מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 38
אוהנה הרמב"ם בפ"ח מהל' גירושין (הלכה ח) פוסק, "באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת, ואעפ"י שכורת בינו לבינה היום". והמלמ"ל שואל שם, א"כ מדוע בקידושין אנו אומרים בפשיטות כל כך שבקידושין בכה"ג לא נפקא בלי גט?
באכן לפ"ד גם זה יבואר בנקל, דאמנם אם אנו מניחים בגיטין "כיון דפסקה פסקה" - שזה בודאי נכנס כנ"ל רק במסגרת של מדת זמן, הנה זהו הדין בודאי גם בקידושין, כי בנוגע למידת הזמן כשהיא לעצמה אין לחלק ביניהם - אבל אם אנו תופסים להיפך, שבגט בכה"ג לא הוה גט כלל והטעם הוא משום דאין זו כריתות גמורה, הנה בזה יחלקו לגמרי קדושין מגיטין - דבגיטין לרבנן דר"א אפילו אם יהיה שיור אפילו בהדברים המסתעפים מהגט ג"כ לאו כריתות הוא, וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ח מהל' אישות (הלכה ו) "אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מהפרת נדריך - וכו' - או לענין אכילת תרומה הרי זו ספק מגורשת", אעפ"י שאלו הדברים כבר מסתעפים ממילא, כי הגט בודאי לא בא במכוון לשלול את הפרת הנדרים, אלא שזה בא באופן של ממילא, ובכ"ז בשיור שכזה ג"כ יש מקום לומר דלא הוי בכלל כריתות - משא"כ לענין קדושין, ששם בודאי לא יכול המסתעף להשפיע על עצם הקדושין, כאשר ביארנו למדי במדת "סבה ומסובב ועצם והסתעפות" - ובזה שאני קדושין מגיטין, שבזה האחרון אנו מקפידים בעיקר על הכריתות.
גויש להסביר את זה עוד ביותר עפ"י מה דמבואר בסוגית הגמרא בקדושין (ז, א) שהגמרא מקשה בחציך מקודשת לי, שנימא פשטה קדושה בכולה כמו באומר רגלה של זו עולה דכולה עולה? וכל התירוץ הוא "מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת מקנה", אכן בדבר המסתעף לא שייך לבוא מצד עכוב של "דעת אחרת מקנה", כלומר, דכיון שס"ס שניהם גם הבעל וגם האשה מתרצים בעצם הקדושין, אין כאן עכוב מה שלא רוצים בהקדושין למחר, כיון שהמחר כבר מסתעף ממילא כנ"ל, משא"כ בגט דשם לא שייך המושג של התפשטות, וזה נכנס כבר להמדות של "חיוב ושלילה", ו"שלילה והעדר" - כי הדבר החיובי יכול להתפשט אבל בהעדר לא שייך התפשטות, ובשביל כך ג"כ רק בהקדש אפשר להקדש שיתפשט ג"כ על החולין אבל לא שייך להגיד להיפך שהחולין יתפשט ג"כ על הקדשים, כי חולין זהו בבחינת העדר, וה"נ ג"כ רק לענין הקדושין, שהוא בבחינת חיוב שייך להגיד שיתפשטו, ולא כן הכריתות, שהוא בבחינת שלילה, בזה לא שייך לומר התפשטות.