מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — טז; מושג הזמן 37
אועי' במלמ"ל בפ"ז מהל' אישות (הלכה י) שמעיר בזה ד"האומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי", שפשוט לה להגמרא כנ"ל, דבודאי לא נפקא בלי גט, והר"ן אומר על זה בשם הרשב"א שדבר זה מוסכם מהכל, והרא"ש מנמק את זה משום דבגט מושכל ראשון הוא באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דכיון שפסקה פסקה כמבואר בגיטין (פג, ב), ואיתקיש הויה ליציאה שגם בקידושין כן, שבאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שהדין כנ"ל, והוא המלמ"ל מעיר על זה "הא שם בגיטין (פב, ב) מסתפקא הגמרא לענין המחלוקת של ר' אליעזר ורבנן במגרש את אשתו חוץ מפלוני בקדושין האיך", והספק הוא, אם מקשינן בכל דבר הויה ליציאה, ואעפ"י שאמרינן שם ש"הדר פשטה בין לר' אליעזר ובין לרבנן בעינן ויצאה והיתה", ובכ"ז פוסק הרמב"ם בפ"ז מהל' אישות (הל' יג) דהויא ספק מקודשת, וא"כ הרי אנו רואים דלאו לכל מילי מקשינן הויה ליציאה, ובכן קשה מאין לנו כל כך הפשיטות שבקידושין בכה"ג לא נפקא בלי גט?
באכן לפי דרכנו אפשר לישב את הקושיה הזו בקל, כי אמנם גם להדין של קדושין הנ"ל, באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי, וגם להדין של גיטין, באומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מדה אחת יש בזה, והיא מדה במהות הזמן, וזהו, שבכל איכות עצמית נחשב הזמן בתור דבר המסתעף מהעצמיות הזו וע"י כך אנו אומרים כשמגרש אשה והוא מסבב על האשה איכות של גרושה, הנה אין הפירוש שהוא המסבב של האיכות הזו הנ"ל גם להיום וגם למחר ולמחרתיים ולאחר שנה וכו' - אלא הוא המסבב רק של עצם האיכות הנ"ל, והמשכת האיכות הזו בזמן כבר מסתעף ממילא. בקיצור, שאיננו בעל הזמן, אלא רק בעל האיכות, וע"כ אם כי הוא בעל על עצם הדבר לגרש או שלא לגרש, איננו בעל כלל של ההמשכה של הזמן, שזה כבר בא ממילא.
גוככה הוא ג"כ בקידושין, שאף שהוא הבעל, הוא בעל האיכות של האישות שעל ידו היא נעשית אשת איש, איננו בעל כלל על המשכת הזמן להגביל את ההמשכה ע"י "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי" - כי גם איכות האישות שהיא איכות עצמית נחשב הזמן בתור דבר המסתעף, וכשמקדש אשה ג"כ אין הפירוש שהוא מקדשה להיום ולמחר ולמחרתיים וכו', אלא שהוא מטיל על האשה איכות עצמית של אישות, והמשכת הזמן כבר מסתעף ממילא כנ"ל.
דומכיון שאינו בעל על המשכת הזמן, ממילא נשארה האיכות העצמית לעולם גם בקדושין וגם בגט.
הוכאן לא שייך להגיד שיש ספק אם מקשינן הויה ליציאה, כי המדה הזו איננה מדה לא ביציאה ולא בהויה, אלא בזמן כנ"ל ומדת הזמן אחת היא בכל מקום כמובן.
ואכן הספק בגיטין הנ"ל במחלוקת של ר"א ורבנן, שם הגמרא בעצמה מנמקת מאין בא מקור הספק, וזהו "תיבעי לר"א תיבעי לרבנן, תיבעי לר"א, עד כאן לא קאמר ר' אליעזר הכא אלא משום דכתיבי קראי, אבל התם קנין מעליא בעינן - וכו' - תיבעי לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דבעינן כריתות וליכא אבל התם קנין כל דהוא או דלמא ויצאה והיתה", כלומר שאעפ"י שמקשינן הויה ליציאה, אבל ס"ס יש הבדל עיקרי בין הויה ליציאה, וזהו הנגוד ההחלטי שביניהם, כי הויה בעיקרה זהו קנין, והיציאה זוהי כריתות, ההפך הגמור מהקנין.
זוממילא ההלכות המיוסדות על יסוד של כריתות בגיטין יתכן שאי אפשר לקחת את זה בתור יסוד לקידושין ששם בא במקום כריתות דבר נגוד וזהו הקנין.