מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 5
אגם דברי הירושלמי בפי"ג דשבת (הלכה ג): "הקורע בשבת יצא ידי חובת קריעה", ועל הקושיא מהא דאמר ר"י מצה גזולה אין אדם יוצא ידי חובת מצה? מתרצינן: "תמן גופא עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, שאני אומר, הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים יצא ידי חובתו" (וכבר הבאנו את דברי הירושלמי ב"מבוא" לספרנו זה בפרק ט).
בוהנה בודאי שהמשל של הירושלמי הנ"ל מיוסד על היסוד ההגיוני הזה. כי באמת מדוע כשהוציא מצה מרה"י לרה"ר יוצא ידי חובת מצה ואין אנו אומרים בזה מצהב"ע? מפני ששם כמובן, אין העבירה בעצם פעולת המצוה אלא רק באיזה מקרה של אופן קיום המצוה, כי עצם המצוה זהו רק האכילה ואם אכל ע"י הוצאה אז העבירה רק מקרה בעלמא.
גואם הירושלמי מביא זה לדוגמא על הקורע בשבת שג"כ יוצא ידי חובת קריעה, נראה שתופס, שגם בזה אין העבירה בעצם פעולת המצוה, כי עצם המצוה היא הקריעה כשהיא לעצמה, והזמן - מה שזה בזמן של שבת - זהו רק מקרה בעלמא, כי לא היום גורם אלא הפעולה גורמת.