מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 4
אואמנם הירושלמי בדרך כלל נחית יותר מהבבלי לחלק בין עצם ובין מקרה. וכבר הבאנו ב"מבוא" לספרנו זה את ההבדל בין הבבלי להירושלמי בהקושיא שיש במס' גיטין (פז, ב) בהא "דהשולח שני גיטין ונתערבו" - שמקשים - "מאן תנא? א"ר ירמיהו דלא כר' אלעזר, דאי כר' אלעזר כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידע הי מינייהו קא מיגרשא? אביי אמר אפילו תימא כר' אלעזר, כתיבה לשמה בעי נתינה לשמה מי בעי". והירושלמי בפ' כל הגט נותן על זה תירוץ אחר לגמרי: "תמן זה כרות לשמה וזה כרות לשמה תערובת היא שגרמה, ברם הכא לא זו כרות לשמה". וההבדל מבוסס כמובן על יסוד של עצם ומקרה, שבעצם נכתב כל גט לשמה ואף נמסר לשמה, אלא שבמקרה ע"י התערובת לא ידוע למי מכוון כל גט.