מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 3
אועי' בח"א מספרנו במדה ד' (אות יב), ששם הבאנו באותה הסוגיא, שגם הבבלי נחית לההבדל בין עצם ובין מקרה, ובזה תירצנו את קושית התוס' שם, שמקשים מהא דכתובות (לא, א) "שעקירה צורך הנחה היא"? ואמרנו שבאופן שכזה הזריקה היא רק מקרה בעלמא, שבמקרה באה ההנחה ע"י הזריקה, אבל עצם המכירה שנעשה ע"י קנין חצר לא בא מהזריקה רק מההנחה. והבאנו שמה באמת כוונת אחד מהראשונים - המאירי - המובא בש"מ, ועי"ש.
באבל ס"ס הירושלמי נחית לזה עוד ביתר עומק, דאילו להבבלי ס"ס בעקוץ תאנה מתאינתי או בזורק לחצרו לר"ע דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי, שסבת הבפועל של החיוב מיתה ושל החיוב ממון היא אחת, אז כן שייך להגיד קלב"מ. וההבדל בין עצם ובין מקרה הוא רק כשאנו דנים להגיד קלב"מ מצד סבת הבכח לבד, ואילו להירושלמי אף במקום שסבה אחת בפועל גם להמיתה וגם להממון רק אז אמרינן קלב"מ רק במקום שגם המיתה וגם הממון באים מעצם הסבה, אבל לא במקום שאחד מהם בא ע"י המקרה שבסבה. וע"כ אפילו בעקוץ תאנה מתאינתי או בזרוק גניבותיך לחצרי, גם מפני שיש עוד אופני קנין אחרים, וגם מפני שאפשר לעשות קנין חצר - כמו בזרוק גניבותיך לחצרי - או קנין כסף - כמו בעקוץ תאנה מתאינתי - בלי הפרטים האלה, א"כ הפרטים אינם רק מקרים בעלמא, והמקרים האלה לא מעלים ולא מורידים לענין המכירה שמזה מתהוה כל החיוב של ד' וה', בעוד שהמקרים האלה משמשים לחיוב מיתה עיקר הסבה וע"כ לא שייך בזה לומר קלב"מ, כנ"ל.