מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 2
אעי' למשל, בב"ק (ע, ב): "גנב ומכר בשבת חייב, והתניא פטור? אמר רמא בר חמא, כי תניא פטור באומר עקוץ תאנה מתאינתי ותקני לי גניבותיך". אכן, בירושלמי בפרקא זה (הלכה ד) אנו מוצאים כדברים האלה: "יש בטובח מה שאין במוכר ויש במוכר מה שאין בטובח, שהטובח בשבת פטור והמוכר בשבת חייב. א"ר ינאי בי ר' ישמעאל, מצינו שהמכירה חייבין עלה בשבת, הגע עצמך: האומר לחברו תלוש מן הקרקע בזה וקנה אותו לא קנה? א"ר אסי בי ר' בון, תלישה היא שמחייבת אותו ולא מכירה".
בואנו רואים שהבבלי אינו מחלק בין טבח בשבת שפטור מטעם קם ליה בדרבא מיניה ובין "עקוץ תאנה מתאינתי ותקני לי גניבותיך", אבל הירושלמי מחלק בזה, והחילוק הוא בולט על פי המדה הנ"ל, כי כשטבח בשבת, הנה בא החיוב מיתה מעצם הפעולה, פעולת הטביחה, וע"ז אנו אומרים משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות, אבל באומר לחברו "תלוש מן הקרקע בזה וקנה אותו", הנה החיוב ד' וה' בא מעצם המכירה והחיוב מיתה בא לא מעצם המכירה אלא מהמקרה של המכירה וזה כבר לא בכלל של קם ליה בדרבא מיניה.
גוההגיון שבזה הוא ההבדל בין עצמותה של הפעולה ובין המקרה של הפעולה, ואנו חושבים את הפעולה והמקרה שלה לשני דברים נפרדים, וע"כ באופן הנ"ל אנו יכולים לחייב גם מיתה וגם ממון; הממון מצד עצם הפעולה והמיתה מצד המקרה שבפעולה.