מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 9
אאכן, רב אשי שאומר שם דב"זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו" ג"כ אמרינן קלב"מ, ע"כ שסובר שאין אנו צריכים כלל לפעולה משותפת לשני החיובים אלא אפילו אם החיובים הללו באים משתי פעולות שונות ונפרדות לגמרי, אך מכיון שהמה באים בעת ובעונה אחת ג"כ אמרינן קלב"מ.
באכן, הלא אין הלכה כמותו, ובכן הכלל נשאר בתקפו, שלא אמרינן קלב"מ רק כשיש לכה"פ פעולה משותפת אחת הזקוקה לשני החיובים, כנ"ל.
גוהנה רש"י מוסיף על דינא דרב אשי הנ"ל "וסבירא ליה מיתה לזה ותשלומין לזה - פטור", ועי' בתוס' שם שהרבו להקשות על זה, הלא כל דין קלב"מ שאנו ילפינן מקרא ד"אם לא יהי' אסון", והתם הלא ג"כ מיתה לאשה ותשלומין להבעל שהולדות שלו? וגם מהא דב"ק (לד, א) כשהדליק את הגדיש בשבת שפטור מטעם קלב"מ, וגם שמה מיתה לזה - לשמים, מפני חלול שבת - ותשלומין לזה - לבעל הגדיש, ואיך יתכן לרבא שסובר שבכה"ג אין קלב"מ? ובאמת יש להוסיף ג"כ להקשות מהמשנה הנ"ל שטבח בשבת פטור, ועוד מכמה מקומות?
דאכן, לפ"ז מה קלע רש"י אל המטרה, שמדמה את שני הענינים האלה, את הדין של רב יוסף בהזמה ואת הדין של רב אשי הנ"ל ומוצא בזה תרתי דסתרי.
הכי באמת רש"י הרגיש יפה, שאין הכוונה במיתה לזה וממון לזה כפי שאפשר לתפוס את הדברים כפשוטם, דא"כ כנ"ל יתבטל כל הדין של קלב"מ, אלא המכוון הוא על שני גורמים שונים, שיש גורם מיוחד למיתה וגורם מיוחד לממון, כי מה אומר רב יוסף: "הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל - עדי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון; חזר והביא הבעל עדים והזימום לעדי האב - עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה", ועי' ברש"י שם. והחידוש שבדבריו אלה הוא כנ"ל, מפני שבאופן שכזה יש שני גורמים שונים, ואע"פ ששניהם גם החיוב מיתה וגם החיוב ממון, באים ע"י דבר אחד, מה שהזימו לעדי הבעל, אבל זהו ההבדל בין אם התוצאות באות ע"י "כאשר זמם", פעולה ממש, ובין אם התוצאות באות ע"י "כאשר זמם". כשהתוצאות באות ע"י פעולה, כמו למשל, כשטבח בשבת או כשהדליק גדישו של חברו בשבת, הנה יש רק פעולה אחת, אע"פ שהתוצאות הן שתים. ולא כן במקום שהתוצאות באות מ"כאשר זמם", הנה ס"ס ה"זמם" היה בשני דברים, זמם להרוג בני אדם שלא כדין וזמם לחייב ממון שלא כדין; ואיננו מחוייב ממון מצד דזמם להרוג שלא כדין כמו שאינו מחוייב מיתה מצד שזמם להוציא ממון שלא כדין, אלא על כל דבר יש גורם מיוחד, על כל חיוב - "כאשר זמם" מיוחד, וזהו "מיתה לזה וממון לזה", כאשר זמם מיוחד על ממון וכאשר זמם מיוחד על נפשות, ולא כמו ברישא, כשהביא הבעל עדים שזינתה והוזמו, ששם יש רק "כאשר זמם" אחד, על החיוב מיתה והממון של האשה.
ווהרמב"ם בלשונו הזהב מבאר באמת את כל זה באמרו בפ' כ"א מהל' סנהדרין (הלכה י) בטעמא של הלכה זו, "מפני שעדי הבעל נגמר דינם להריגה בעדותן ומשלמין קנס מפני שנגמר דין הבעל לשלם קנס בעדותן ונמצאו חייבין נפשות לזה וממון לזה". והדברים ברור מללו, שעיקר הטעם הוא מפני שעל כל דבר יש גמר דין מיוחד באופן שתמיד אם מחייבים נפשות לזה וממון לזה, אפילו אם מחייבים את כל אלה בהגדה אחת אין הציור כמו בפעולה, שאפשר שמפעולה אחת יוצאים הרבה חיובים, אלא בעדות לכל חיוב יש גורם מיוחד. והרמב"ם מוסיף עוד טעם לשבח, שאם כי הגדה אחת היא, אבל מכיון שאין עדים זוממין חייבין עד שיוגמר הדין על פיהם, וכאן הלא לא ימלט שלא יהיה גמר דין מיוחד לנפשות וגמר דין מיוחד לממון.
זורש"י ג"כ מדגיש את אותם הדברים, שמדמה את הדין של רב אשי באכל תרומה וקרע שיראין להדין של רב יוסף ורבא בעדים זוממין. כי ע"כ רב אשי פליג עלייהו, כי לפי דבריו של רב אשי אין אנו צריכין להדין של קלב"מ פעולה אחת אלא רק זמן אחד, וס"ס בזמן אחד חייבו גם מיתה לזה וגם ממון לזה.