מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 14
אוכבר הבאנו בה"מבוא" בפרק ט' (אות ט) מחלוקת הבבלי והירושלמי בגיטין, שהבבלי שם (ל, א) מתרץ את המשנה של המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני "במכירי כהונה ולויה". והירושלמי שם (פ"ג ה"ז) מקשה: "וכי יש מכר לעני"?
בוהמחלוקת היא בזה, כי כמו שמפרש רש"י כל התירוץ הוא "דכיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטי לידייהו דהני". וזה אפשר רק על היסוד, שהתרומה והמעשרות אף טרם שמטי ליד הכהן או הלוי הן קנין השבט, וכל כהן או לוי צריך ל"מטי לידיה" רק כדי שלא יתן את זה לכהן אחר. אבל אם יהיה רק אחד בכל העולם אז ממילא כל התרומות והמעשרות הן של הכהן או הלוי הזה, אפילו בלי "מטי לידיה" כלל. ואם כל הכהנים והלויים מתיאשים ע"י "מכירי כהונה ולויה" ממילא יוצאים הבעלים ידי נתינה ע"י ההלואה. והבבלי שמתרץ את הקושיא הזו על המשנה שמדברת גם על עני, נראה שסובר שגם במעשר עני אנו מניחים את ההנחה הזו שזה קנינם של כל העניים, ואם יש רק עני אחד, אזי כל מעשר עני הוא שלו אפילו כשלא "מטי לידי'". והירושלמי חולק על זה ומבדיל בין כהן ולוי לעני, וסובר שבזה אי אפשר להגיד שזהו קנינם של העניים.
גושוב אנו רואים שהירושלמי נחית יותר לההבדל שבין עצם ובין מקרה; כהונה או לויה זהו מושג של עצם צבור הכהנים או צבור הלויים, מה שאין כן עניות שזהו דבר שבמקרה, ואי אפשר איפוא להגיד שהדבר שייך להעניים באופן מופשט, כי כל עני ועני זהו מקרה מיוחד שאי אפשר לכלול את כולם בתור בעלות צבורית אחת.