מקרא → תרגום → חז"ל → ראשונים → אחרוניםהמידות לחקר ההלכה — יז; עצם ומקרה 13
אברם הקצוה"ח לא עמד על ההבדל בין עצם ובין מקרה וע"כ הוא משיג, למשל, את הנו"ב שמחדש, שמכיון שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ, ע"כ אם השליח מסר לאשה את הגט בע"כ שהגט בטל מן התורה, "כי אין שליח לדבר עבירה".
בוהקצוה"ח משיג על זה מגמרא בב"ק (עא, א), דאם טבח בשבת ע"י שליח, שמכיון שלענין טביחה יש שלד"ע - מחוייב המשלח. ואמנם מסביר המל"מ בפ"ג מהל' גניבה (ה"ו) דזהו דוקא כשלא אמר להשליח לשחוט בשבת דוקא אלא השליח בעצמו בחר את יום השבת לזה, שאז אמרינן רק לענין החיוב של ד' וה' מצד הטביחה שלוחו של אדם כמותו, אבל לא לענין החיוב של שבת. ומזה מוכיח הקצוה"ח, שעכ"פ באופן שכזה, כשהמשלח עשה שליח סתם לגרש, אף כשהשליח גירש בע"כ לא מתבטלת השליחות.
גולא שם לב על הבדל כל כך בולט שבין שני הדברים האלה; כל חדושו של המל"מ הוא, שאפשר להפריד את עצם השליחות מהמקרה שקרה בהוצאת השליחות אל הפועל, כי עצם השליחות זוהי הטביחה שע"ז אמרינן שלוחו של אדם כמותו לחייב את המשלח ד' וה' כאילו הוא בעצמו עשה את הטביחה, והיום - מה שזה היה דוקא בשבת אינו משמש בנוגע לחיובו של המשלח בעד הטביחה רק כמקרה בעלמא, ואנחנו מפרידים ואומרים, שבעצם השליחות יש בזה הדין של שלוחו של אדם כמותו, אע"פ שהמקרה הנ"ל לא מתיחס אל המשלח, אך לא כן הנידון שעליו מדבר הנו"ב, שם העבירה איננה באיזה מקרה של הוצאת מעשה השליחות שעשה את המעשה בע"כ של האשה ואיך אפשר להפריד שם בין הדבקים. כי כלום אפשר להגיד, שאת ה"בעל כרחה" אנו מבטלים שבזה אין הדין של "כמותו" ואת עצם הנתינה אנו משאירים, כי אם אנו מבטלים את הקבלה שלה שהיתה בעל כרחה אין כלל נתינה, כמובן. ואמנם כבר דברנו על זה גם במדת "מציאות ודין" אך כמובן שהם מתאימות יותר במדת "עצם ומקרה" שלפנינו.